באושר ובכושר?

ליבי ממשיכה לחפש אהבה, וביום הרביעי לפרויקט היא הולכת לחדר כושר, דופקת הופעה ומגלה מה באמת גברים רוצים
השעה: 20:20
המקום: בית קפה בסמוך לאחד מחדרי הכושר היותר מושקעים (ויקרים) באזור המרכז.
המטרה: להעביר את הזמן עד שתגיע השעה לעלות, לעשות כושר, ועל הדרך למצוא אהבה.
אחד מהמקומות היותר שווים למצוא אהבה הוא חדר הכושר – מקום שבו אפשר למצוא לפחות שניים-שלושה גברים חסונים ומיוזעים על מסלול הריצה, מרימים משקולות או מאדים את נפשם למוות בסאונה. בגלל ששמעתי כמה סיפורים על סיפורי אהבה שהתחילו תוך כדי פיתוח הסיבולת לב-ריאה, החלטתי לנסות גם.
|
|||||
בימים כתיקונם לא הייתם מוצאים אותי בחדר כושר – אני מהסוג שרץ בחוץ. אני פשוט לא מסוגלת לרוץ במשך שעה ולא להגיע לשום מקום. אבל בגלל שנותרו לי רק ארבעה ימים למצוא אהבה – עד ט"ו באב, הבנתי שאני צריכה לעשות בשביל זה הכל. לא באנו לכאן כדי ליהנות.
אתם בוודאי תמהים מה אני עושה בבית קפה, מתענגת על קפה ומאפה במקום להיכנס לחדר הכושר ולהתחיל להרביץ עבודה. אז התשובה היא פשוטה: מידע מודיעיני מוקדם דיווח לי כי הגברים מהסוג שאני מחפשת, מגיעים רק בערב – סביבות 21:0022:00.
ככל שעובר הזמן הולך ומכרסם בי חשש: מה יקרה אם מישהו באמת ימצא חן בעיניי? מה אז? איך ניגשים לאדם זר ושואלים אותו אם הוא רוצה להכיר אותך? כמו שציינתי בטור הקודם, אין לי ניסיון בלהתחיל עם גברים. אני נורא מתביישת, ויתר על כך – אני מפחדת מהתחושה הקשה שאתה מרגיש אם אומרים לך "לא". הסירוב "לא". אני מתחילה להילחץ וכמעט מוותרת על העניין, אך בגלל המטרה שקבעתי לעצמי: לעשות הכל כדי למצוא אהבה תוך שבוע – כולל דברים שלא הייתי עושה בחיים, אני מחליטה להמשיך.
זה חדר כושר או תצוגת אופנה?
אני נכנסת למקום ומיד קולטת איך הדברים עובדים כאן: הגברים רצים על מסלולי הריצה, הנשים מניעות ידיים ורגליים על מכשירים המדמים סקי, והמנופחים עושים תרגילי כוח.
אחד הדברים הבולטים אצל הציבור הנשי, הוא ההשקעה בלבוש. אם בהליכה בחוץ את יכולה להרשות לעצמך ללכת עם שרוול וחולצה מהוהה, כאן את יכולה לשכוח מזה – בכל זאת, גברים מסתכלים…והם באמת מסתכלים. לכן כולן נראות כאילו שנלקחו מסט צילומים של קמפיין לבגדי ספורט: גופיות ספורט, מכנסיים מעוצבים שאמורים גם לחטב את הגוף, בקבוקי מים שיקיים, קוקו מתנפנף ומסודר למשעי ואיפור קל (כדי שלא יימרח, כמובן).
אני מצדי גיליתי עוד בחדר ההלבשה שמה שמחמיא לי באמת הם לא מכנסי הספורט שקניתי ב-250 ₪ ברגע של פיזור דעת, ולא הגופייה שחשבתי ללבוש – אלא דווקא טייץ מתקופת התיכון וחולצת טי פשוטה, ועם הלוק הזה נכנסתי לחדר שטוף האדרנלין, הזיעה והמתח המיני. טוב, וידוי קטן: קצת התאפרתי. בכל זאת צריך קצת להשקיע…
טוב, לפחות שרפנו קלוריות
אחרי ההתרשמות הכללית, אני תרה אחר מכשיר ריצה פנוי, ומוצאת אחד שממוקם ממש ליד מכשיר שעליו רץ גבר מושך ומנופח שרירים. בינגו. עליתי על המכשיר והתחלתי לצעוד. כדי להזיע כמה שפחות (בכל זאת, בחורה מיוזעת זה לא הדבר הכי סקסי בעולם), אני הולכת לאט. כל כך לאט עד שיכולתי בקלות להדס על המכשיר בעקבי סטילטו דקיקים בגובה 10 ס"מ.
המסלול ניצב מול החלון ומשקיף לכביש שלמטה. אני מכבה את מסך הטלוויזיה שממוקם מולי על המכשיר ובוהה בחלון – מהסיבה היחידה שבן זוגי הפוטנציאלי משתקף גם הוא באותו חלון, ואני מנצלת את העובדה לסקור אותו. הוא נראה נחמד, לא באמת הטיפוס שלי (אני אוהבת אותם נקיים מסטרואידים), אבל מי יודע.
אחרי כחצי שעה שבה אני לא מרגישה שום רמזים של התעניינות מצידו, הוא מפסיק לרוץ ויורד מהמכשיר. את מקומו תופס בחור שאני יודעת מיד שלא מתאים לי, ואני מדליקה את הטלוויזיה ובוהה בה. אחרי עשר דקות הוא יורד מהמכשיר, ואני מחליטה לכבות את הטלוויזיה – כדי שלא יחשבו שאני שקועה בתכנית ולא ירצו להפריע לי בשל כך.
וכך עוברות להן 45 דקות. אני צועדת, משמאלי צועדת אישה והמסלול שלימיני ריק. ככל שעובר הזמן אני מבינה שככל הנראה אני לא אצא מכאן עם בן זוג היום. אם גבר היה מאייש את מסלול ההליכה שלידי, אולי הייתי מנסה להתחיל איתו – אם הייתי מצליחה להתגבר על הפחד המקפיא. טוב, לפחות שרפתי כמה קלוריות.
גאון מי שהמציא את הכדורגל
ואז, לפתע, מגיח לו גבר משום מקום ונצמד למסך הטלוויזיה שעל המכשיר שלידי, ששידר משחק כדורגל של נבחרת ישראל נגד חוף השנהב. ואז נפל לי האסימון: מהו הדבר השני שמושך את רוב הגברים אחרי אישה יפה? כדורגל! ואני מחליטה להעביר ערוץ ולצפות במשחק – כמה פשוט, ככה גאוני.
המסך מראה שנותרו עוד 20 דקות למשחק, ואני מתחילה לפעול: בכל פעם שנבחרת ישראל מפספסת שער או מאבדת כדור, אני תופסת את הראש ומשמיעה קול מאוכזב; כשחוף השנהב מבקיעים גול אני מסננת קללה עדינה ("שיט" חלוש); ובכל פעם שנבחרת ישראל עושה מהלך יפה או מבקיעה שער, אני שואגת בעדינות נשית: "יש!".
הצעד הגאוני הזה מוכיח את עצמו, ובגול השני מצטרף לקריאות השמחה שלי גבר שהולך על מכשיר במרחק של כמה מטרים ממני. הוא מחייך אליי, אני מחייכת בחזרה, יאללה בית"ר. באיזה שהוא שלב אני נזכרת שאחד הדברים שגברים אוהבים זה להסביר לנשים על כדורגל ולהפגין ידע. "תגיד, אם אנחנו מנצחים, מה קורה – עולים ליגה?", אני שואלת אותו, והוא עונה לי בידענות שזה לא משנה, שזה משחק ידידותי. אני אומרת "אז מה זה שווה?" ושנינו מצחקקים. אידיליה.
5 דקות לפני סוף המשחק הוא מאט, עוצר ומתחיל לעשות מתיחות. אני מסרבת לראות בזה רמז למשהו כי אני רוצה לגמור לראות את המשחק. הוא מתיישב באזור המשקולות שנמצא מאחוריי (ושאני יכולה לראות בזכות ההשתקפות בחלון) ומתחיל בתרגילי כוח, תוך שהוא חושף שרירי בייספס לא רעים בכלל.
אך למרות כל הרמזים שהוא שלח לי, החלטתי שאני לא יוזמת שום דבר, מהסיבה הפשוטה שלא הרגשתי שאני מעוניינת בו באמת, ולא רציתי לבזבז את הזמן שלי ולהוליך אותו שולל רק כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת להתחיל עם מישהו. זה פשוט לא היה פייר כלפיו.
בסופו של דבר, אחרי שעה וחצי של הליכה, התחלתי להתקפל וחזרתי הביתה. אז נכון, היכרות לא ממש יצאה לי מהביקור בחדר הכושר, אבל כן למדתי דבר אחד או שניים על עצמי, על נשים ועל גברים – שאחרי ההתנסות הזו אני פשוט מעריצה אותם על שהם מצליחים לאזור אומץ ולגשת לנשים כדי להכיר אותן. אה, כן, וגם קצת על כדורגל.
ליצירת קשר עם ליבי בדוא"ל