את כן כמו כולם

עכשיו צריך לעשות טלפונים. לבטל את הטיסה להודו, להזמין טיסה לבנגקוק, להודיע למי שצריך להודיע ו… זהו בעצם. בעוד 24 שעות אני בנתב"ג, בדרך לתאילנד ולגמרי לבד. לא יכולתי לבקש יותר מזה. אה, כן. כמה ספרים טובים. על המדף חיכה לי ספר אחד שעוד לא מצאתי את הזמן להתחיל ומאיפה אני מוצאת בהתראה כזו אספקה של ספרים לשלושה שבועות? אז נסעתי בלי.

את הטיסות העברתי בניסיונות להתקפל לגודל של מושב במטוס, ככה שקריאה לא הייתה אופציה, אז את הספר שלקחתי איתי סיימתי ביום השלישי, עוד לפני שהגעתי לקראבי ולרביצות האינסופיות מול הים. מהביקור הקודם בתאילנד זכרתי את תרבות החלפת הספרים ובניתי על חנות שבה אמצא ספר בעברית שמישהו השאיר אחריו, אבל או שהמנהג הזה חלף לו, או שהוא מעולם לא הגיע לקראבי. סבלנות לספרים באנגלית לא ממש הייתה לי בשלב הזה, ככה שביומיים הבאים התנחמתי במוזיקה שהבאתי איתי ובקומדיות רומנטיות בערוץ HBO. עד שסערה אחת שיבשה את הקליטה ולא נותרו הרבה ברירות.

למחרת בבוקר קניתי את הספר החדש של ניק הורנבי, Juliet, Naked, ושקעתי בו למשך יומיים וחצי נוספים. כנראה שהשד לא כזה נורא, ובכל זאת, אולי כדאי להרים קצת את הראש, ליהנות מהנוף ולהחליט אם ולאן ממשיכים מכאן. קו-פיפי נמצאת במרחק שעתיים במעבורת, אבל צריך לקום ממש מוקדם, ואני בחופש, אז מחר. או מחרתיים. או שאולי בעצם נחכה עוד יום אחד, הרי לאן יש לי למהר?

באחד הבקרים, בין הקופי שייק למוזלי, הניחו לידי גיליון של מגזין טיילים, שכל כולו מוקדש למזרח הרחוק. דפדפתי בו כדי להיראות קצת עסוקה, ולצד המלצות לפסטיבלים שכדאי לבדוק ותמונות של קוראים בפוזות של הארי קרישנה באתרי תיירות מקומיים מצאתי המלצה לקלאסיקה של אלכס גארלנד, החוף. כולם כבר ראו אותו וכולם יודעים שהסרט צולם במאיה ביי שבקו-פיפי, חוץ ממני. כלומר – החלק הראשון של המשפט. היות שלחופש הזה יצאתי עם המוטו ש"מה שצריך לקרות – קורה", החלטתי לראות בבוקר הזה סימן שדי לדחיות, מחר בבוקר ממשיכים לקו-פיפי. וכך היה.

הגעתי לחלקת גן העדן במצב צבירה נוזלי על סף אידוי וברגע שעשיתי "צ'ק" על חדר נקי עם מים חמים במקלחת והתאפסתי על הדרך הקצרה ביותר לחוף, יצאתי לחפש את חנות הספרים המקומית. בכל זאת – צריך לאכול משהו. עד שהשאלה שלי – אם יש להם במקרה את החוף – יצאה לאוויר העולם, לא הבנתי עד כמה מטופשת אני בטח נשמעת. "במקרה"? במקרה? הרי אטרקציית התיירות הכי רווחית במקום הזה היא העובדה ששם צולם הסרט. הרי בכל פינה שנייה מוכרים כרטיסים לסיור ב"חוף". במקרה?!

שילמתי ולקחתי את הספר חפוית ראש, ולא הנחתי אותו מהיד עד שהפכתי את העמוד האחרון. לפני השינה, עם הקפה של הבוקר, על מדרגות החנות שנקלעתי אליה בדיוק כשהתחיל מבול, ואיך לא – בחוף. יושבת בחוף, קוראת את החוף, ומקפידה שהצד הקדמי של הכריכה יהיה תמיד הצד שעליו מונח הספר. אז הפכתי לקלישאה, אבל לא כל החוף צריך לדעת את זה.