ארץ לעולם לא

ישבנו בשקט, היא ואני, בבית קפה מספיק שכונתי בשביל שהיא תוכל למלא את השולחן בחתיכות נייר טואלט מגולגלות בדמעות. שש שנים מפרידות בינינו, ובכל זאת אנחנו חולקות את אותה הרפסודה עם אותן הבעיות. בעיות של עיר גדולה עם גברים קטנים. שלה ביקש עכשיו פסק זמן – לא צמד המילים שמצפים לשמוע מגבר שלוקט מחוץ לגבולות גוש דן. היא מביטה בי בעיני התכלת שלה, שקופות מבכי ומחלומות שבורים, וחותכת את הדממה בלחישה כואבת: "אני מפחדת". האיברים הפנימיים שלי מתכווצים וכל מה שבא לי לעשות זה להקיא את ההפוך סויה שלי. אני רוצה לחבק אותה ולהגיד לה שאין שום סיבה לפחד, שאז מה אם היא כבר חצתה את הנהר הסמיך והאפל של רווקות אחרי גיל 30, אז מה אם היא הייתה בטוחה שהוא המכסה המתאים לסיר המהמם שהיא. היא פאקינג כל החבילה, מי לא ייקח אותה. ובחיאת, אנחנו אינטיליגנטיות מדי בשביל לייחל למישהו שייקח אותנו, לפחד מנמען שיחזיר אותנו לדואר ברגע של השתפנות. אני רוצה להגיד לה שיהיה בסדר, אבל במקום זה אני שותקת. כי אני מבינה אותה. הפחד שלה, אותו רגש פתלתול, חמקמק, לא סקסי בעליל, שבנות העיר חוששות לחשוף שמא יגלו שמתחת לשריון מגניבותן מסתתרת אישה עם לב ענקי, חלומות גדולים ושעון ביולוגי קטן ומעצבן – הוא בלתי נמנע. בטח בעיר שבה גם גברים הנושקים ל־40 ושקוביות הבטן שלהם קבורות תחת שכבת בירה, הום פרייז ומיונז – בטוחים שהם פיטר פן.

גם אני התחלתי לפחד לאחרונה, וזה בלי קשר לגיל, להקמת משפחה וללחצים חברתיים. אלה יכולים לנשוק לי בתחת, שבזכות מכרעים וחלבונים יכול באמת ובכל הצניעות להפיל כל זבוב שהוא רוצה ברשת. הבעיה מתחילה לאחר מכן, כשהם כבר אוכלים מצלחתי ושוכבים במיטתי. כשאני קמה בבוקר, אחרי שאדי האלכוהול התנדפו, תפאורת החשכה המסתורית התפוגגה ואני מבינה שהנסיך הוא בעצם צפרדע. כמו בלילה שקדם לאותה פגישה אפופת טישיו, שבו הבטתי בגבר חדש שנחר בין סדיניי. הוא היה הרבה ממה שבחורה רוצה: אתלט, חתיך, חכם ועם אצבעות קסם. הוא היה כמעט מבטיח, מתנה זהובת שיער שנחתה עליי אחרי תקופה שבה השתדלתי להתרחק מהמין השני, סתם כי נגמר לי האדוויל. אך כשהבטתי בו חשתי פחד. פחד מהעובדה שזה מה שנחשב למציאה, בעוד כל מה שאני רוצה זה להעיר אותו ולהראות לו את היציאה. כי רגע לפני שנרדם התחלק לו הכתר וחשף ראש ירוק וחלקלק, כשביקשתי שיכניס את עצמו לקונדום לפני שהוא נכנס אליי. הוא עצר את ההתגפפות, ובמבט מבולבל גיהק "איפה יש?". ואני, בחיוך מנומס שמנסה להסתיר את תחושת הבוז, שלחתי אותו למגירה התחתונה. "הו, יש פה הרבה כאלה", הוא סינן. והפחד – או אז הוא השתחרר מכל מגירות נפשי. איזה מין גבר בוגר מעז להגיע לממלכתה של בחורה ללא קונדום, ועוד לגרום לה להרגיש שהיא מזדיינת עם כל השכונה רק כי היא טורחת להגן על עצמה מרבייה עם גרסאות בטא של זכרים? הפיטר פן הזה, כמו גם פיטר פנים לפניו, החליט שוונדי בטח זורמת, או לוקחת גלולות, או לא חוששת מגרידה, ושמקסימום טינקרבל תפזר עליה קצת אבקה נגד מחלות מין. הוא מלמד אותה לעוף, לא הגיוני שהיא תהיה קטנונית. וההתנהגות הזאת, שמשליכה את האחריות מהחלון, נוגסת לי בחלומות ומזמינה את הפחד אלינו למנאז' אה טרואה. האם אלה הנסיכים שהעולם החדש הזה מציע לנו? גברים שכבר לא פותחים דלתות, שמתחלקים בחשבון בדייט, שמסתובבים בלי האמצעי המינימלי הנדרש משל היינו ילדי פרחים בסיקטיז ובסוף, כשאנחנו מצליחות לבלוע את הגלולה המרה הזאת, נבהלים ומבקשים פסק זמן? גברים אינסטנט שחרמנים על הפליטה הבאה, שלא מעוניינים להתחייב לכלום – לא לגומי ולא לחיים משותפים. זה חונק, זה מלחיץ, זה מכווץ, זה לא מגניב. וכדי שיהיה להם אוורירי הם גורמים לעוד ועוד נשים לפחד. לפחד לבקש מבחור שיכבד את הגוף שלה, שלא יהיה לו כזה ברור שמוותרים על קונדום, שאם זה כבר קרה שלא יגמור לה בתוך הגוף בלי לבקש רשות, שלא יעשה לה ויברח אחרי שהיא ישנה איתו תשעה חודשים רק כי היא מבקשת להעביר אליו כמה מהדברים שלה. שיפסיק להתנהל כמו פיטר פן, כי היא מזמן כבר בגיל של אימא של וונדי, והיא למדה שאין דבר כזה אבק פיות, שהתעופה של השניים בסיפור המקורי הצליחה כי פיטר פן אמר לה לעצום עיניים, לתת לו יד ולחשוב מחשבות שמחות, והיא ידעה שהוא לא מתכוון לעזוב סתם כי דביק לו, ולא היה בה פחד.

העיניים השקופות של חברתי היפה מביטות בי. אני יודעת שהיא רוצה שאגיד לה שאין מה לפחד, שהוא יחזור על ארבע, שהאהבה תנצח. אז אני אומרת לה בדיוק את זה, ומודה על כך שגם הסיפור על פינוקיו אינו אמיתי.