ארוחת בוקר במונקו

בשבע וחצי בבוקר ירדתי לשחות. לא ישנתי טוב באותו לילה. הארמיטז' (Hotel Hermitage) אמנם נחשב לאחד המלונות הכי טובים במונקו, אבל הייתי כנראה מוטרד מכל מיני דברים, והשינה נדדה ממני. שחיית בוקר נשמעה כמו רעיון מצוין.

לבריכה של הארמיטז' יש צורת אליפסה גדולה. היא מלאה במי ים קצת מחוממים, והקיר שפונה אל חוף הים הוא חלון זכוכית ענקי. מעבר לחלון הזה יש מרפסת גדולה, שעליה מגישים ארוחות בוקר. שחיתי קצת יותר מחצי שעה והרגשתי נפלא. השחייה עזרה לי להתעלם באומץ מכאב הראש ומשרידי הקפה, האלכוהול והסיגריות של אמש.

נסיך מונקו עובד במסעדה של המלון?!

בבריכה האחרונה החלטתי כמה החלטות להמשך היום. החלטות שהפעם אעמוד בהן ויהי מה. זה עומד להיות יום בריא, צלול ומפוכח, ללא קפאין, נטול אלכוהול וכמובן נטול ניקוטין. גאה בעצמי על ההחלטות הנבונות, יצאתי בקפיצה קלה מן הבריכה. עמדתי בבגד ים, נוטף מים, קצת רועד מקור והתעטפתי במגבת. מבט קצר בחלון הסמוך ששיקף את דמותי לא היה מעודד במיוחד. למען האמת נראיתי כקרפדה נוטפת מים, אבל הייתי בעיצומו של בוקר חיובי, ושטויות כאלה לא ידכדכו אותי.

ברגע זה חלפו שלושה גברים בחליפות שחורות ברחבת הבריכה. הם נראו מצוין. אלגנטיים מאוד, עם חליפות יקרות ונעליים של אלף דולר. הראשון, גבר לא מרשים במיוחד, קצת מקריח וורוד לחיים, נראה לי מוכר. אולי כבר פגשתי אותו במלון. במרחק כשני צעדים אחריו צעד גבר קשיש בעל מראה של איש עסקים מכובד, ואחריהם צעיר חסון, שגם בחליפה השחורה היה אפשר להבחין בנקל שהוא משקיע את רוב זמנו הפנוי באימונים בחדר כושר.

הגבר הראשון, הרכרוכי, הקדים שלום לכל אחד מהעובדים ששהו לצד הבריכה, וגם לי ולשני הקשישים שישבו על כיסאות נוח. הוא לא בדיוק אמר שלום, אלא נד בראשו כאשר חלף לידנו. מכיוון שכולם השיבו לו במנוד ראש קל בברכת שלום, עשיתי כמותם. הוא בטח מנהל מחלקת הגבינות במלון, חשבתי לעצמי. משהו בוורדרדות הלחיים נראה מתאים לתואר הזה. כיוון שהוא מכיר כאן את כולם קל לשער שהוא מצוות העובדים. בכיר אמנם, אבל בצוות העובדים.

החלטתי שזה תירוץ לא רע לשיחה קצרה עם המצילה היפהפייה שעמדה לצד הבריכה. "בוקר טוב. ראית את הבחור שעבר כאן כרגע עם עוד שניים? הוא נראה לי מוכר. הוא עובד כאן?", התעניינתי. מבט מהיר מבעד לחלון הגדול גילה את שני הגברים שצעדו ראשונים מתיישבים ליד שולחן פינתי על המרפסת, בדיוק מעבר למחיצת הזכוכית ובמרחק שלושה צעדים ממני, בעוד הבחור השלישי עומד במרחק כמה צעדים מהם ונועץ בי מבט רציני.

המצילה התיקה לרגע את מבטה מן השוחים ובחנה אותי מלמעלה למטה. אז הביטה חזרה לבריכה ואמרה, "זה הנסיך אלבר השני, נסיך מונקו".
"הההה. מצחיק. אבל ברצינות, הוא קשור איכשהו למסעדה?"
"לא. הוא לא קשור למסעדה. הוא נסיך מונקו, אלבר השני. הוא מגיע לכאן מדי פעם לארוחת בוקר. הצעיר שעומד שם הוא שומר הראש שלו. אותו אני מכירה דווקא די טוב. למדנו יחד, והוא עוד קצת דלוק עליי, אני חושבת. אני לא מכירה את הגבר שאוכל עם הנסיך. אולי הוא קשור איכשהו לחתונה. אתה ודאי יודע שהנסיך שלנו מתחתן בעוד כמה חודשים? זה נורא מרגש. כולנו מקווים שהוא ייקח את השף של הארמיטז' להכין את האוכל למסיבת החתונה. זה ייחשב כבוד עצום בשבילנו".

אני חושב שבאותו רגע הייתי קצת בהלם. המצילה נשמעה רצינית לחלוטין. משפחת המלוכה של מונקו היא לא מסוג הדברים שאנשים מתבדחים עליו במלונות יוקרה בנסיכות. שני הגברים בחליפות ליד השולחן לגמו באותו רגע משקה בריאות כתום שנראה כתערובת של מיץ גזר ומיץ תפוזים בכוסות גבוהות. שומר הראש הציץ לרגע מבעד לדלת הזכוכית, קרא למצילה ולחש משהו על אוזנה. היא חייכה אליו חיוך של גרייס קלי ואחר כך ניגשה ואמרה שהוא מבקש שלא אבהה בנסיך. זה עלול להפריע לו.

התעטפתי בחלוק מגבת גדול. התיישבתי בקצה השני של המרפסת, עם הגב לנסיך, הזמנתי אספרסו כפול וכוסית פסטיס, והבטחתי למלצר טיפ גבוה אם ישיג לי סיגריה. תמונה גדולה של הנסיך במדי צבא היתה תלויה מעל הבר. באמת דומה. גם אני הייתי נראה טוב אם היו לי מדים כאלה.

משה גלעד הוא עיתונאי, כותב ב"הארץ". ספרו "מסעות בלי קנה מידה" יצא לאור בהוצאת עם עובד