ארגז כלים

פתאום, ערב אחד, נגמרו לי הפתרונות. הגדול ביקש משהו ואני עניתי ב"לא" קטגורי, שלא ממש הבנתי את פשרו. הייתי מאוד נחושה, והוא כעס. "אני בן תשע," אמר, "את לא מחליטה עליי".

באותו ערב, באחת מישיבותינו הליליות, החלטנו ללכת לאדלר. "נגמר לי ארגז הכלים", אמרתי לבעלי. "אני לא יודעת איפה עובר הגבול הזה, בין האוטונומיה של הילד שגדל לבין הסמכות שלי."

<p dir="rtl"> הזרעים נזרעו אי שם, כמה שנים קודם לכן, כשהגדול היה פעוט בלונדיני מקסים, אחותו תינוקת בת יומה, ואחותם הקטנה בגדר קונספט לא מעובד. זוג חברים, שעשו טובה ועשו את דרכם כל הדרך אלינו לפרבר מרמת גן המעתירה, פסקו: "אתם חייבים ללכת למכון אדלר."

"תנו טיפ, תנו טיפ," דחקנו בהם, כמו פּוּשרים בקרן רחוב.

"אי אפשר," הם אמרו, צריך לעבור את זה. אבל אתם ממש חייבים ללכת.

אלה בשן וילדיה

עוד זרע נזרע כמה שנים אחר כך, כשהגדול פקד את כיתה א', והחבר הכי טוב שלו היה הילד הכי מחונך שפגשנו אי פעם. לא מחונך במובן הפרוּסי של המילה – סכין ומזלג ומפית, תודה וסליחה – אלא ילד נעים ומאיר עיניים, רגוע וזורם, וכן – לא אכחד – גם בגזרה הפרוסית הוא הציג כישורים שהיו עושים לאבא שלי נחת סוף סוף.

שאלתי את אמא שלו מה הסוד (ועוד לנוכח הסטטיסטיקה העגומה: אבא שלו פסיכיאטר, ועוד מתמחה בילדים). "אדלר," היא אמרה. "אני גדלתי בשיטת אדלר. אף פעם לא הבנתי למה את כל הילדים מענישים ואותי לא. אז יום אחד ביקשתי מאמא שלי עונש, כי גם אני רציתי. אז אמרתי לה, 'אבל אמא, איזה עונש'?, והיא אמרה לי, 'לא יודעת. תבחרי'".

מקץ כמה שבועות כבר היינו ישובים בפגישה מספר אחת (מתוך עשרים), עם עוד עשרה זוגות הורים מרוטים, הורים לשניים עד ארבעה ילדים הזוג, בדרך כלל עד גיל עשר. שני פיזיותרפיסטים, אחות, סטרט-אפיסט, איש מחשבים, אשת חינוך, מתרגמת, מנהל תחנת רכבת (רשימה חלקית) ולא מעט ילדים עם הפרעת קשב, כולל אחד שלנו (לא שזה פוגע באוניברסליות של הבעיות, רק טיפה מקצין אותן).

תזוזת יבשות הורית

עשינו רשימת מלאי: מה אנחנו רוצים שיהיו כשיגדלו. לא אנשי בשורות היינו: רצינו שיהיו מאושרים, מסופקים, שימצאו את דרכם בעולם, שיהיו חדורים ביטחון עצמי, ואבא אחד שאף שהילד שלו יהיה חנון (אמיתי, בלי חיוך). ומה בינתיים, עד שיגדלו? רצינו יחסים טובים עם הילדים, כבוד הדדי, רצינו שיקשיבו לנו, ורחמנא ליצלן, רצינו ליהנות.

צפריר בשן

"תנו טיפ," דחקו בנו החברים. אבל האמת, שאין לנו. השינויים קורים לאט לאט. תזוזת יבשות הורית מתרחשת אצלנו בבית. בקבוצה נבטה אינטימיות חמימה. לא הרביצו בנו את התורה של אדלר, היא חילחלה אל בין החרכים.

אדלר – כך הבנו – היה איש דגול, הומניסט מהמעלה הראשונה, שבניגוד לבני תקופתו בעלי השקפת החיים הפרוסית לגידול ילדים, ראה אותם קודם כל כאנשים. קטנים אבל אנשים. אנשים אבל רכים, נוחים להשפעה, רגישים, רוצים לחוש שייכים, רוצים שיקשיבו להם, אוטונומיים. אנשים בעלי זכויות שטבעם טוב מנעוריהם ויש להם גם משהו משל עצמם שאיתו באו לעולם ושאין לנו שום שליטה עליו. התובנה האחרונה, שלא על הכול אנחנו שולטים, איפשרה לי לשוב ולנשום עמוק במרחב ההורי שלי. אבל זה לא בבחינת טיפ. זה צריך לחלחל.

שתי פגישות לפני הסוף, הסיסמוגרף הבכור שלנו אומר כי טוב; המרכזית מתרווחת אט-אט אל מקומה המרווח; הקטנה – צהלולית. הימים מזמנים לנו ריבוא רגעים קטנים של הנאה, ניצוצות של אושר גדול, וכן, הרבה נחת. לא הכול חלק, אבל משהו טוב נכנס אלינו הביתה, התיישב בכורסה, הרים רגליים, ונראה שהוא כאן כדי להישאר.

אני מצטערת בעיקר על דבר אחד: על טל אנגלר, המנחה שלנו. כל מילה תגרע מהדיוק העילאי שלה, האמפתיה הרכה (שמתחלפת רק לפעמים, בעיתוי מדויק ולגמרי בדין, בקוצר רוח קל), חוכמתה כי רבה והמוארוּת שבאה – כך נדמה – מטוּב פנימי גדול והרבה עבודה קשה. אני מצטערת כי מתוקף סמכותה, היא לא יכולה להיות חברה שלי.

טוב, אז הנה טיפ בכל זאת: לכו לאדלר.

אלה בשן היא בעלת חברה לתרגום, עריכה וכתיבה שיווקית (ואחרת) www.bashanpress.co.il

הכתבה פורסמה לראשונה באתר אמהות אובדות