ארבע בנות אדם

מאז תחילתו של מבצע צוק איתן, הרוב המוחלט של הפרשנים ובעלי הדעה לענייני מלחמה הנראים מדי יום על מרקע הטלוויזיה הם גברים. מלחמה היא עניין של גברים. גברים מחליטים מתי יוצאים למלחמה ומתי מסיימים אותה, מתי היא מוצדקת ומתי היא מיותרת. הם מחליטים כמה כסף משקיעים בחזית וכמה במיגון העורף. הם אלו שמגדירים את מטרות המלחמה והם הקובעים כמה אבדות בנפש היא שווה.

בישראל תחום הצבא והביטחון הוא עדיין טריטוריה גברית מובהקת. התגמולים בחברה הישראלית על השתתפות במערך הצבא והביטחון גבוהים מאוד והיא סוללת לגברים את הדרך לעמדות כוח בפוליטיקה ובשוק העבודה. מעין מסלול קידום לגברים בלבד. בסופו של יום, אם אפשר להרוויח ממלחמה, אז גברים הם אלו שמרוויחים ממנה.

הדרתן המוחלטת של נשים מתפקידים בכירים בצבא ובמערכת הביטחון יצרה מצב שבו נשים חשות שאין להן לגיטימציה להביע עמדה בנושאים הרי גורל כמו אלו. בניגוד לתחומים אחרים שבהם נשים נאבקות על זכותן להשמיע קול ולהשפיע, נראה שבמקרה הזה גם הנשים עצמן לא ששות להשתלב. נדמה לי שאחת הסיבות להיעדרו של קול נשי בזירה הציבורית – בין שהוא קול תומך במלחמה ובין שהוא קול המתנגד לה – נעוצה בתחושת אסירות התודה שנשים חשות כלפי גברים המסכנים את חייהם בחזית.

מדברות מהרחם

תנועה בולטת של נשים שהעזה לקרוא תיגר על מדיניות צבאית היא תנועת ארבע אימהות. מטרתה של התנועה הייתה להביא לנסיגת צה"ל מדרום לבנון. הטענה הייתה ששהות הצבא שם היא חסרת ערך ביטחוני ומסכנת את הבנים הלוחמים לשווא. האסטרטגיה המרכזית של התנועה הייתה פנייה לרגש האימהי, דבר שמצד אחד יצר המון אהדה כלפיהן ומן הצד האחר גרר זלזול ולעג; אמרו להן שהן “מדברות מהרחם". על אף הזלזול ובניגוד לכל הציפיות, הצליחה התנועה להביא לראש סדר היום הציבורי את הנושא. שלוש שנים לאחר היווסדה נסוג צה"ל מלבנון ולתנועה חלק לא מבוטל בכך. לא ניתן להתעלם מכך שהמנדט שלהן “להתערב" בתחום לא להן, ניתן להן מתוקף היותן אימהות לחיילים ולא בשל היותן אזרחיות פעילות ומעורבות.

בשבועות האחרונים ניסיתי להבין איך נשים ישראליות רואות את תפקידן בחברה במצב המלחמה הנוכחי. בין מאות עמודי התמיכה בצה"ל שנפתחו בפייסבוק, בלט עמוד בשם: “עומדות עם צה"ל – שומרות על הצוק איתן". בעמוד הוצגו תמונות עירום של נשים מלוות בכיתוב: “תחשבו על זה כשקשה", “בנות ישראל מחכות לכם". המשתתפות מציעות ללוחמים את המיניות שלהן כנחמה.

הדף הזכיר לי את "ליזיסטרטה", מחזהו המפורסם של אריסטופנס שעוסק בקשר ההדוק בין מיניות, מגדר ומלחמה. בניגוד לדף הפייסבוק הישראלי שבו נשים מציעות את המיניות שלהן כדי לעודד את הלוחמים, הנשים ממחזהו של אריסטופנס מכריזות על מרד ומודיעות שכל עוד תימשך המלחמה הן יסרבו לקיים יחסי מין. נשות אתונה וספרטה משתמשות במיניות שלהן כדי לעצור את מעגל הדמים.

קול נוסף של נשים בשיח הציבורי שלכד את עיניי לאחרונה היה מכתב ששלחו אימהות שבניהן לוחמים בעזה לראש הממשלה. במכתב ביקשו ממנו להימנע מסיכון החיילים בשדה הקרב. הן מציינות שקיבלו מהתקשורת את הרושם שישנם מצבים שמסכנים את חיילי צה"ל לצורך שמירת חייהם של אזרחים פלסטינים בלתי מעורבים, או במילים שלהן: “אנו קוראות לך אדוני להתעשת בהקדם ולהנחות את צה"ל לעשות כל שביכולתו כדי שבנינו יחזרו מן הקרב בשלום…". השימוש במילה “בנינו" חוזרת כמה פעמים לאורך המכתב – דבר המצביע על כך שהנשים הרגישו שיש להן “זכות" לנקוט עמדה בסוגיה הנוגעת למלחמה רק מתוקף היותן אימהות. גברים המשמיעים דרישות מהסוג הזה, לא נזקקים לציין ולהדגיש שהם אבות.

הזכות להשמיע קול בסוגיות של צבא וביטחון היא טריוויאלית עבורם. בשבועות האחרונים אני ממש מוטרדת מכך שנשים מוותרות לחלוטין על מעורבות בנושאים שיש להם השפעה דרמטית כל כך על חייהן. היעדרן של נשים מהשיח הציבורי בימים אלו הוא קריטי יותר מתמיד; המצב הנוכחי מוכיח שגנרלים וראשי ממשלות לא הצליחו לגאול אותנו ממעגל הדמים. נשים יכולות להביא לזירה הציבורית והמדינית קולות אחרים, יצירתיים, ומודלים חדשניים של מחשבה. הצעד הראשון המתבקש הוא מעורבות בשיח הציבורי, נשים חייבות להתחיל להביע את דעתן לא רק מתוקף היותן אימהות, אלא מתוקף היותן אזרחיות שוות זכויות המושפעות מהמצב הביטחוני כמו כל גבר, ואולי אפילו יותר.