האקדמיה להסגברה עברית: העברית שייכת לכולנו

זה התחיל כשהייתי תלמידה בבית הספר התיכון ובכיתה שלמדתי בה היה רוב מוחלט של בנות. מתוך שלושים תלמידות ותלמידים יכולתי לספור על יד אחת את מספר הבנים שישבו בה, ועדיין, לשון הפנייה אלינו הייתה באופן קבוע בלשון זכר.  לפני עשור (ולמען האמת גם היום) זה ממש לא היה חריג, עד שבוקר אחד, אחד המורים הצהיר: "אתן רוב מוחלט של בנות, לכן הכי הגיוני שאפנה אליכן מהיום בלשון נקבה". זה לא עבר חלק אצל רובינו. גם אני כנערה טרם פיתחתי את התודעה הפמיניסטית שלי, אבל גם אחרי עשור זה עדיין אחד הרגעים שהכי חקוקים בזיכרון שלי מהתקופה הזו, כי לראשונה הרגשתי נוכחת בשפה שלי.

האקדמיה ללשון העברית פרסמה אתמול (רביעי) פוסט בו היא משיבה לשואלים על "הנקודה המגדרית" ומסבירה כי הכנסת נקודות או לוכסנים בתוך המילה אינה לפי כללי הכתיבה העברית ולכן אין להשתמש בה. כלומר, לא ניתן לכתוב "רוצים.ות" לדוגמה, או "ילדים.ות" – צורת קיצור שהפכה להיות יותר ויותר רווחת לאחרונה, כדי לאפשר גם לחמישים אחוז מהאוכלוסיה בישראל להרגיש שהן – סופרייז סופרייז – חלק מהעולם הזה. האקדמיה גם הוסיפה להסגביר וכתבה שהם קובעים את התקן לפי המאפיינים העולים "מן העברית שירשנו".

בשנים האחרונות היו ניסיונות רבים מצד נשים למצוא את הדרך להדגיש את הנוכחות של נשים בשפה העברית. פעלנו רבות במרחב הציבורי כדי ליצר לנו נוכחות בשפה שלנו, החל מהמאבק על צורות הכתיבה השונות והשוויוניות ועד אפילו יצירת פונט מיוחד לכתיבה שוויונית על ידי מיכל שומר, סטודנטית לתקשורת חזותית, שבזכות הפונט שלה אפשרה לבתי ספר ועיריות רבות ברחבי הארץ להפוך את האמירה המסורתית של "ברוכים הבאים" לכזו שפונה לשני המגזרים. אפילו אגודות סטודנטים רבות הפכו לראשונה להיות "אגודת הסטודנטים והסטודנטיות".

אנחנו לא מוכנות יותר שעוד ילדות ונערות יגדלו למציאות בה מגיל קטן הן מרגישות שאין להן מקום בשפה שלהן

אל תטעו, המאבק הזה הוא לא רק סמנטי. זה מורכב מכך וחשוב הרבה יותר, כל סטודנט.ית שנה א בסוציולוגיה או בלשנות יסבירו לכן ששפה יוצרת מציאות. לא חסרים מחקרים שהוכיחו שלשפה יש שליטה מסוימת על המציאות שלנו, שיש קשר ישיר בין השפה בה אנחנו מדברות ומדברים לאופן בו אנחנו חושבות וחושבים. מחקרים גם מצאו שנשים מגיעות להישגים גבוהים יותר כשהשפה מייצגת אותן. כך למשל, החוקרות הישראליות ד"ר תמר קריכלי-כץ וד"ר טלי רגב גילו כי נשים מקבלות ציונים גבוהים יותר במבחנים במתמטיקה, כשאלה כתובים בלשון אישה, ביחס לאותם מבחנים כשהם כתובים בלשון איש.

היי אהובה, תמותי. למה כולנו כאלה "אהובות" פתאום?

ואת המציאות שלנו אנחנו דורשות לשנות. ואנחנו לא רק מבקשות, אנחנו פועלות. מאסנו במשפט "לשם הנוחיות – הטקסט מנוסח בלשון זכר אך פונה לכל המינים", זה לא נוח לנו והוא לא פונה אלינו. אם תרצו לפנות אלינו תצטרכו לתת לנו מקום בטקסט. אנחנו לא מוכנות יותר שעוד ילדות ונערות יגדלו למציאות בה מגיל קטן הן מרגישות שאין להן מקום בשפה שלהן, מציאות שבה הן מורגלות מגיל כל כך צעיר שזה כלל לא חשוב שהן רוב, זה מספיק שיש רק גבר אחד באותו חלל כדי שהשפה שלהן לא תייצג אותן.

ולא, אנחנו לא מוכנות לשמוע עוד טיעונים על "טהרת השפה" שירשנו מתקופה שכבר לא רלוונטית לימינו, תקופה שבה עליונות גברית הייתה ערך עליון וזכויות נשים לא היו קיימות בה. כשמדובר במשהו שמעצב את המציאות שלנו בצורה דרמטית כמו שפה, השפה צריכה להתאים את עצמה אלינו, לתקופה שלנו, למציאות שלנו ולשינויים והתהליכים שהתרחשו בעולם בשנים האחרונות.  לכן שינויים ודינמיות אמורים להתקבל בברכה. וכדי להגיע לשוויון המגדרי שאנחנו שואפות להגיע אליו ולדחוף עוד את תקרות הזכוכית שאנחנו שואפות וראויות להגיע אליהן, אנחנו חייבות וחייבים לתת לנשים את המקום שאנחנו ראויות לו בשפה.

ואם יורשה לי לשאול שאלה אחרונה, אם טהרתה של השפה העברית כל-כך חשובה, איך זה שעוד לא נמצאה חלופה עברית למילה "אקדמיה"?