אפשר לקבל קצת פרטיות?

שקט. לבד. לשבת בלי לעשות כלום. יותר מחמש דקות. שעה, שלוש שעות, חצי יום. לבהות בקיר. לשים דיסק אהוב. אמבטיה. לסיים את כל עיתוני סוף השבוע ללא הפרעה. לשוחח עם בן/בת הזוג על הספה בסלון. לישון לילה שלם, בלי לחשוש שהילד יתפרץ לחדר. בלי לבדוק אם הוא נרדם כבר.
מי מכם מייחל כבר הרבה זמן בדיוק לדברים האלה? מי מכם כבר לא זוכר איך זה מרגיש? הפרטיות הופכת למצרך נדיר מהרגע שהילד הראשון מגיח, ועם כל ילד נוסף שבא היא מתפוגגת לחלוטין עד שצריך להזכיר לנו מהי.

הורים רבים הופכים לכלי שירות רב זרועות עבור ילדיהם, שהורגלו להזעיקם 24 שעות ביממה לכל גחמה שהיא. עבור הילד, העובדה שאבא או אמא תמיד יהיו לרשותם מקנה תחושת ביטחון גדולה. אך למה זה הופך אותנו, ההורים? האם אנחנו חיים רק בשביל הילדים שלנו? האם אין לנו זכות ליהנות ממעט פרטיות מדי פעם, על אף שיש לנו ילדים כל כך מתוקים (וגם קצת נודניקים)? האם באמת צריך לחכות עד שאחרון הילדים ייצא מהבית – עניין של 20 עד 25 שנה בערך – כדי לזכות במעט זמן איכות פרטי או משותף עם בן הזוג, או שאולי יש דרך לקבל קצת פרטיות גם עכשיו?

לא נותנים ללכת לשירותים

נגה בת 43, אם לשלושה (בגילאי שלוש, ארבע וחמש וחצי), לא ממש מבינה על מה המהומה. "פרטיות? אז אין פרטיות. אני אפילו לא במצב שבו אני צריכה לבקש או להסביר את זה. גם כשאני בשירותים אחד הילדים יושב לי על הברכיים כי הוא לא מוכן להיפרד ממני.

"אני מודה שקשה לי מאוד להציב גבולות. גם בטלפון הם תמיד מדברים ביחד איתי. לא מזמן הייתי צריכה לקבל שיחה חשובה אז נכנסתי למרפסת השירות, סגרתי בכוח את הדלת וישבתי על הרצפה כשגבי מחזיק אותה. הילדים היו מהצד השני, ניסו להיכנס ולא הפסיקו לצרוח במשך כל השיחה".

עינת, 35, אמא לתאומים בני ארבע, מספרת כי היא נלחמת מדי יום כדי לזכות אפילו בטיפת פרטיות. "כשהם היו קטנים יותר זה היה ממש נורא", היא מספרת. "הייתי נכנסת לשירותים והם היו באים אחריי, פותחים את הדלת ודורשים ממני להקריא להם סיפור. כשהייתי סוגרת את הדלת של החדר כדי להתלבש בשקט, הם היו פותחים אותה ונכנסים, בלי להסס אפילו, למרות שבעלי היה איתם בסלון".

זה בסדר לומר לילד שאתם רוצים קצת שקט ולסגור את הדלת. אילוס': photos to go

טוק טוק בדלת

חלי ברק-שטיין, פסיכולוגית חינוכית ומחברת הספרים "בגובה העיניים" ו"תקשיבו לי רגע" (הוצאת "אח"), שומעת תלונות רבות מצד הורים על אובדן הפרטיות לאחר לידת הילדים. היא סבורה כי אלו לא הילדים שלא נותנים פרטיות, אלא דווקא ההורים שלא לוקחים אותה.

"הורים כל כך משועבדים לצורכי הילד עד שהם לא מבינים שאם הם לא ילמדו אותו מגיל צעיר שגם הורה הוא בן אדם ושיש לו צרכים ועיסוקים, הם יקבלו אותו כך גם בגיל ההתבגרות", היא מסבירה. "צריך להראות לילד, ולא בקטע פולני של אשמה, שהעולם לא מתנהל סביבו. לבקש פרטיות זה לא דבר אגואיסטי אלא תזונה לנפש שלנו, לזוגיות וגם הדגמה נכונה יותר לחיים נורמליים".

איך מתמודדים עם ילד שלא מניח לנו?
"ילד צריך ללמוד לעמוד בתסכול. זה מחזק את השרירים. הוא חייב ללמוד להתאפק, להסתדר עם עצמו. כדאי ורצוי לומר לילדים 'עכשיו אמא או אבא רוצים שעה של שקט'. זה גם ממש לא נורא לסגור את הדלת כשעושים זאת. הילד לא מקבל את הבקשה? הוא יקבל אם זה נאמר בצורה מספיק ברורה, גם אם זה לא יהיה לו כיף גדול".

יום העצמאות שישה צעדים להשגת פרטיות 1. הגדירו את הפרטיות: הכינו רשימה של כל המקומות והזמנים שבהם חשוב לכם לקבל פרטיות, ודרגו אותם לפי החשיבות. 2. הבהירו כי גם הורה הוא בן אדם: ילדים צריכים לדעת כבר מגיל צעיר כי להורה יש צרכים ועיסוקים משלו, שאותם על הילד לכבד. 3. אל תתביישו לדרוש פרטיות: לא מדובר בבקשה אגואיסטית אלא במתן דוגמה נכונה לחיים נורמליים. 4. אמרו את הדברים באופן ברור: הגדירו לילדים בצורה ברורה שעכשיו אתם מבקשים פרטיות, ולאיזה צורך. 5. אל תמתינו לאישור מהילד: הוא צריך רק לשתף פעולה וללמוד לעמוד בתסכול, להתאפק ולהסתדר עם עצמו. 6. חנכו את הילד לעצמאות: דרך העצמאות בגילאים הצעירים נשיג את הפרטיות.

ברק-שטיין מרחיקה לכת ומציינת כי ישנם הורים שבורחים, גם אם לא במודע, אל העיסוק בילדים, כדי לא להתמודד עם דברים שקשורים לעצמם ולזוגיות. "סביב הילדים יש תמיד מה לעשות ואז לא צריך לעסוק במה שכואב או לא נעים לדבר עליו. זה מסיח דעת מאוד מוצלח. הילדים ממלאים חלל שלא רוצים להתעסק בו. הם ממלאים את הכל ב-doing וממשיכים את ההישרדות", היא מסבירה.

איך פותרים את הבעיה הזו?
"על ההורה קודם כל להאמין שהוא צריך פרטיות. הוא צריך לרשום לעצמו את כל המקומות והזמנים שבהם נחוצה לו הכי הרבה פרטיות, ולדרג אותם על פי סדר חשיבות. אחר כך הוא יכול להתחיל מהשניים הראשונים. אצל אחד זה יכול להיות השהות בשירותים, אצל אחר שנת צהריים.ברגע שנדע מה חשוב לנו נוכל ליצור הרגלים אצל הילדים. למשל, נגיד להם באופן ברור: 'אמא נכנסת עכשיו לשירותים. אתה תחכה לי מחוץ לדלת ואני בטוחה שתסתדר'".

ברק-שטיין מדגישה כי אין צורך לחכות לאישור מהילד וכי גם לא צריך לצפות שהוא יאהב את הדרישה. הוא פשוט צריך להסכים ולבצע. לדבריה, מעבר לכך שמדובר בחינוך לפרטיות זהו קודם כל חינוך לעצמאות. "בעיניי 'פרטיות' היא מונח שמתאים לילד בוגר יותר. את הפעוט יש לחנך לעצמאות. דרך העצמאות ניתן להשיג את הפרטיות".

מה עושים אם הילד מסרב לשתף פעולה?
"אם זה כך על ההורה לבדוק בינו לבין עצמו האם בקשתו לגיטימית, ואם כן להתעקש על יישומה. אם הילד עדיין מסרב לעשות זאת, זה הזמן לפנות לייעוץ או לנסות שיטה אחרת".