הקנאה, השקרים, השליטה חסרת הפשרות וההקטנה התמידית

את הטור הזה כתבתי בסערת רגשות ישר אחרי מיני הסדרה "הילדה הכי יפה בירושלים"- על הרצח הנתעב של ענת אלימלך בשנות ה-90. אבל לא היה לי אומץ לפרסם אותו. כשהתחילה תקופת הקורונה, חלק מהעוקבות, הזכירו לי שציינתי בסטורי שיש לי מה לומר בנושא, ונראה להן שבזמן שהרבה נשים שחוות אלימות סגורות בבית, זה זמן טוב לספר את שלי. אבל שוב, הרגשתי שאני עדיין לא מוכנה. וגם לא חוויתי אלימות פיזית, אז לא רציתי חלילה להפחית בקושי העצום שאחרות חוות, על ידי השיתוף שלי. 

אבל אחרי עוד שתי נשים שנרצחו בשבוע האחרון, ואחרי הפרק החשוב ב"עובדה", על רציחתה של מיכל סלה, הבנתי שדווקא טור על כל הרמזים שיש שם, הוא הטור החשוב. כי כמו שבהטרדות מיניות ואונס למדנו שזה לא רק ה"זאב" שמחכה בסמטת הרחוב ממנו צריך להיזהר, ככה באלימות במערכות יחסים – לא רק פנס בעין ותירוצי "נתקעתי בדלת" הם אלה שאמורים להדליק לכולנו נורת אזהרה, ויש מספיק סימנים מטרימים ויש מספיק מערכות יחסים שאתן לא צריכות להסכים להיות בהן. אפילו אם הוא פעם אחת לא הרים עליכן יד פיזית. 

הפצע שמעולם לא פתחתי

כשהייתי בת 23 הייתי במערכת יחסים של עשרה חודשים. זה הקשר הארוך והאחרון שלי בחיי. הוא לא היה קשר בריא. ידעתי את זה כבר אז. ידעתי שאני חיה בסרט מוטרף. אבל נהניתי מכל רגע. זה היה מלא אקשן וריבים ואהבה גדולה כזאת ובעיקר מייק-אפ סקס אדיר, ומלא מלא דרמות. והיה לי כיף. אף אחד לא היה צריך לפקוח את עיניי. תמיד אמרתי שברגע שייגמר הכיף והריגוש ויישאר רק הסבל והתסכול, אני אחתוך ואלך. ובאמת כך היה.

רק שלא הבנתי, למרות המודעות הגדולה כביכול שהייתה לי כבחורה צעירה, שלכל התקופה הזו תהיה השלכה. עד כדי כך התעלמתי והדחקתי את מה שהתרחש באותו קשר, שגם בשנים של טיפול פסיכולוגי, מעולם לא דיברתי עליו. תמיד הזכרתי את הקשר בבדיחות הדעת וגם כשחברות שאלו לעומק העניין, שמרתי שלושה סיפורים מתוסרטים היטב בראשי, כאלה שיבהירו מה היה, והייתי מספרת בקונקרטיות אדירה. את השאר הדחקתי. הוא פצע שמעולם לא פתחתי. נפרדתי ושם סגרתי את תיבת הפנדורה הזאת. 

בשנה האחרונה הייתי באודישן שפתאום גרם לי לדבר עליו, שלחץ על נקודה אחת רגישה, ובלי להתכוון התחלתי לבכות. פתאום כאב לי הלב על הילדה הזאת שהתמסרה לגבר הכריזמטי הזה, שרק רצתה חיבוק וקיבלה וואחד סטירה. פתאום הבנתי באמת באיזה קשר לא בריא הייתי ואיזו השלכה יש לזה על חיי.

כאב לי הלב על הילדה הזאת שהתמסרה לגבר הכריזמטי הזה, שרק רצתה חיבוק וקיבלה וואחד סטירה. פתאום הבנתי באמת באיזה קשר לא בריא הייתי

גם עכשיו כשאני כותבת אני מוצפת והמומה מהדברים שהייתי כל כך תמימה לגביהם, שרק ממרחק של זמן ובגרות, אני יכולה היום להבין. זוכרת אמירות מאד פוגעות שלא מצביעות בכלל על אהבה. בשביל הטור פתחתי והוצאתי מעט מן המוגלה. מודה שלא את הקיצון, כי זה באמת לא רק הסיפור שלי, והדגש בעיניי הוא לא על הקיצוני שכולנו נגיד "אה ברור שזה לא בסדר", אלא על הדברים הקטנים האלה שאנחנו מתעלמות מהן – השתלטנות, השקרים, היכולת לקנות את אמונך בדברי אהבה וחנופה, במחמאות זולות רק כדי שתהיי השבויה שלו. שזה משהו שאני בטוחה שיכול לקרות לכל אחת.

כן, הייתי כמו שבויה. הוא דאג לרפד לי את האגו. במילים שהוא ידע שרק הוא יכול להגיד – ובד בבד לרסק לי את הביטחון בדברים שהוא ידע שאני בסדר איתם, ככה הוא דאג להקטין אותי ולדאוג שאני אשאר שם, כי בעצם רק הוא רואה את כל הטוב האמיתי שיש לי להציע.

הוא אסר עליי לכעוס עליו. גם אם הוא היה עושה משהו לא בסדר, למשל, כשהיה רוטן בפניי שאני שמנה, ותהה בפחד "אפי, אם תהיי כוסית, עדיין תישארי איתי?", וכמובן הציג את ההעלבה הזו כאילו הוא זה שקטן ומסכן. כי הוא בעצם מודאג מהפחד לאבד אותי, הרי הוא אוהב אותי גם ככה, "שמנה".

ולא, לא הייתי שמנה. הייתי נראית בדיוק כמו עכשיו, וכמו שלמדתן להכיר אותי, מאז ומתמיד הייתי שלמה עם גופי, וכנראה שהוא היה צריך לשבור את זה. הרצון שלו היה אך ורק להוריד לי ביטחון, שלא אבין לרגע שאני יכולה להשיג טוב ממנו ושאפנים שלמרות שאני לא מציאה גדולה, הוא מוכן להיות איתי, למרות שהוא יצא עם כוכבות מפורסמות ושחקניות יפהפיות מחזרות אחריו. אם הייתי נעלבת מהאמירות האלה, הוא היה מאשים אותי שאני לא מבינה שהוא דואג לזוגיות שלנו, כועס עליי ומעניש אותי בשתיקה, גם ימים שלמים – עד שאני אתנצל. ואני? אני הייתי מתנצלת.

הוא תמיד היה חוזר ואומר "זה הכי טוב שיש, אין לך מה לחפש במקום אחר, לא תמצאי יותר טוב ממני". ואני האמנתי.
הוא היה כל מה שרציתי לשמוע. הוא ידע לקנות את האמון שלי בו. בתקופה ההיא אני רציתי להיות שחקנית והוא היה הראשון להאמין בי. הוא חזר ואמר "את נועדת לספר את הסיפור שלך, את תהיי כוכבת".

וזו הרבה פעמים הטעות שהקרובים אלינו עושים. הם כל כך מנסים לשמור עלינו, לא תומכים בנו "לטובתנו", ואז שכשמגיע מי שנותן לנו את מה שאנחנו רוצים – אנחנו נישאב לשם. למילה הטובה הזאת, לתמיכה, לכל מה שרצינו לשמוע שבכלל לא אכפת לנו שזה בא עם כל כך הרבה רעל. העיקר שבפנים יש דבש.

לא יכולתי לשחרר את האמונה הזאת בי. הרגשתי שרק ככה זה יקרה. הרגשתי שזו הדרך היחידה שאני אצליח להגשים את החלומות שלי. אבל אז, גם כשהתקבלתי לאיזה סרט סטודנטים, והייתי צריכה להתנשק באיזו סצנה, הוא אסר עליי להשתתף. כשנסעתי לישיבת תסריט, למורת רוחו, בדרך חזור עשיתי תאונה והתקשרתי אליו שיבוא לקחת אותי.

הוא הגיע. נתן מבט זועף ופקודה "בואי לפה", לקח אותי לביתו ואז נפרד ממני כי "אני לא אוהבת אותו אם אני מוכנה לשחק בסרט הזה" והסביר שהתאונה הייתה העונש שלי לזה שלא הקשבתי לו, זו הקארמה שלי ובעיניו היה מגיע לי למות על זה שלא כיבדתי אותו.
אז זו הייתה נראית לי כמו עוד אמירה שסתם זורקים לחלל האוויר, כמו שאצעק "בא לי למות, כי אין היום פרק של 'חתונה ממבט ראשון'", ובואו, אני לא באמת מתכוונת באמת להתאבד. ככה שאז לא ראיתי בזה תמרור. היום, כשאני כותבת את זה, אני לא מבינה איך נשארתי וכמה ספגתי.

התמרורים שהתעלמתי מהם לאורך זמן

אחד מהשיאים הגיע ביום בו הוא עבד עד השעות הקטנות של הלילה ושכח לעדכן אותי, אני הייתי בדרך אליו אחרי משמרת בעבודה שלי ומפתח כמובן לא היה לי. אותו ראש צוות שהסיע אותי לביתו, הציע שנשב בינתיים עד שהוא יעדכן אותי שהוא חזר. וכך היה. כשהוא סימס לי שהוא חזר, הגעתי מיד אליו, רק כדי למצוא אותו עומד על אדן החלון, מאיים לקפוץ, הוא כעס שהעדפתי לבלות בחברת בחור אחר, מאשר לשבת בלילה לבד מחוץ לדירתו. הצהיר שאני לא אוהבת אותו ובשביל שלא יקפוץ, ביקש שאוכיח את אהבתי הושיב אותי מול מחברת והכריח אותי לכתוב 100 דברים שאני אוהבת בו. אלוהים יודע למה התיישבתי וכתבתי. אבל כתבתי. ניגשתי גאה ונרגשת לפנות בוקר לקבל את סליחתו. אבל הוא סירב להתעורר או להביע עניין. התלבשתי ויצאתי לעבודתי, מניחה שבזה נגמר הקשר סופית. ואז, בדרמה השמורה רק לסרטים הוליוודיים, הוא הגיע למקום עבודתי וצעק מול כולם שהוא אוהב אותי, ורוצה להתחתן איתי – שכולם יידעו. 

השתלטנות, השקרים, היכולת לקנות את אמונך במחמאות זולות רק כדי שתהיי השבויה שלו. זה משהו שאני בטוחה שיכול לקרות לכל אחת

בתקופה קצרה של עשרה חודשים הספקנו להיפרד שוב ושוב, הוא הספיק למחוק תמונות שלי מהרשתות החברתיות בטענה שזה "פוגע לו בעבודה"; הוא ניהל קשר כביכול אפלטוני צמוד עד מאוד לאורך כל תקופת הקשר שלנו "רק כדי להרים לו את האגו", כי הוא מפחד שאעזוב אותו, אבל הזכיר בכל נשימה שאני האישה של חייו; רגע אחרי שגיהץ את האשראי שלי בעבור רכישת קורס שהוא רצה עבורו, הוא נפרד ממני כי לא הסכמתי להתלוות לקורס הזה ולא הסכמתי שיקנה מכספי שלי כרטיס זוגי, כשביקשתי שיגיע לאירועים משפחתיים שלי; כעס שאני מזלזלת בזמנו וכשרציתי שסתם יבוא לביתי, התנה זאת בכך שאני אגיע ואקח אותו, שאוכיח לו כמה שאני רוצה אותו וראויה לו. הפרידה לקחה עוד איזה צעד דרמטי ומבזה קדימה, אבל היריעה באמת קצרה מלהכיל.

הקנאה, השקרים, השליטה חסרת הפשרות וההקטנה התמידית היו תמרורים שהבנתי והתעלמתי מהם לאורך הזמן, כי לרגע אחד לא הרגשתי ממנו סוג של אלימות פיזית. רק כשיום אחד בשיעור משחק קיבלתי לשחק דמות של אישה מוכה, הרגשתי שהטקסט על הנייר הוא מילה במילה המונולוג הפנימי שלי ופתאום נפל לי האסימון באיזו מערכת יחסים מסוכנת אני נמצאת.

לילי, אחותה של מיכל סלה ז"ל, פרסמה טור עם כל מיני סימנים מזהירים, ממש כאלה שכיכבו בקשר הזה שלי. אני רוצה להאמין שאותו בחור הוא לא אלים ולא מסוגל לרצח, וגם כעשור אחרי סיום הקשר, הוא ביקש להיפגש, ביקש שאשטח בפניו את כל מעשיו ושלא אחסיר ולו פרט אחד, כל העלבה וכל התנהגות בזויה, ביקש לקבל מראה של עצמו, וגם כשלא יכולתי ולא רציתי להיזכר בטראומות מהעבר, התעקש והסביר שזה חשוב לו כדי להבין ולהתנצל על מי שהיה. היום ככל הידוע לי הוא נשוי ואב גאה.

אז כן, כששואלים אותי "איך יכול להיות שפרח כמוך לבד?" הרבה מאוד זמן התשובה הייתה כי בחורה כמוני פחדה לטעות טעות גדולה יותר. פחדתי שלא אדע לדבר שוב, פחדתי שארצה לרצות שוב ושפשוט אאבד את עצמי ואקשיב לטעויות של אחר.
רק שלפחות, בדבר אחד הוא צדק: אני "נועדתי לספר את הסיפור שלי". ולהזהיר באמצעותו אחרות.  

>> לכל הטורים של אפרת וכטל