בגיל 39, לראשונה בחיי, טסתי לטייל לבד בהודו. זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים
אפרת וכטל הרחיקה עד הודו רק בשביל לגלות שה"לבד" הזה, שכולם כל כך מפחדים ממנו, הוא הדבר הכי טוב שיש
בגיל 39, לראשונה בחיי, ארזתי מוצ'ילה ונסעתי לחודש לטייל בהודו. לבד. מבין שלל הגבות שהורמו והתגובות שקיבלתי, הרווחת ביותר הייתה "איזו אמיצה את". ה"אומץ" הזה התייחס להרבה אספקטים – להיות בהודו, לעצור את החיים לחודש, לנסוע לבד לחו"ל, להעז לטוס בגילי המופלג בניגוד לציפיות החברה, שהרי בגיל הזה את כבר צריכה להיות בבית עם בעל ושני ילדים, ומה לך ולכל המשוחררים הטריים שעושים את זה בזמן הנכון…
לא רציתי לנסוע לבד. באמת שלא. אני מודה – פחדתי מזה מאוד. עוד לפני הקורונה חלמתי על הודו, ניסיתי להצטרף לחבר שנסע, אבל הוא, מתוך חשש שאהיה תלותית, סירב. בהמשך קבעתי עם חברה שנטוס וכשהיא ביטלה, כבר ממש כעסתי על היקום. כל כך רציתי לנסוע, ועדיין, פחדתי. מה גם שהפעם האחרונה שטסתי לבד, לארה"ב ב-2016, זכורה לי כחווית בדידות אחת גדולה, שנשבעתי "לא עוד". לא העזתי לדמיין שוב טיסה לבד, והאמת, פחדתי שזה ייראה מוזר כלפי חוץ, שאני אראה פאתטית ועצובה, ולא קשורה למסגרת הזמן שלי, מי את, אישה בודדה ומסכנה בת 39 שמסתובבת עם מוצ'ילה?!
רגע לפני ששקעתי לחלוטין בביצת הרחמים העצמיים, נזכרתי במשפט המעצבן "תיהני מהרווקות, היא לא תחזור", וכמו בסצינה דרמטית בסרט הסתכלתי על עצמי במראה, ואמרתי לעצמי – מה בכלל הבעיה שלך? את רוצה? את יכולה. תטוסי לבד. ועכשיו. אין זמן אחר. ההארה הזו לא נחתה עליי משום מקום. הטריגר היה קשר רומנטי, שלרגע הרגיש כמו הדבר האמיתי, שמכאן ואילך זה יד ביד אל עבר השקיעה, אך כשהרגע הזה חלף, ובמהירות די מפתיעה, הבנתי שהחיים האלה שלי יכולים להשתנות בכל רגע נתון ושתיכף יהיה כבר מאוחר מדי להגיד למה לא עשית, איך לא ניצלת, איך לא חיית ב'כאן ועכשיו'. הבנתי שאין מה לעשות, והגיע הזמן "ליהנות מהרווקות, כי אולי היא לא תחזור".
נסעתי לחיות. לא לחפש, לא להמציא, לא לברוח ולא להיעלם. נסעתי להיות מי שאני, בלי מה יגידו ומי יגידו, נסעתי כי רציתי. בלי הגדרות, בלי ציפיות וחלומות, ובלי לתלות את הצלחת הטיול בפגישה עם בחור או מציאת זוגיות
"בהודו את אף פעם לא לבד", הסביבה מיהרה להרגיע אותי מרגע שנחתתי. אבל זה שיש לידך אנשים, מטיילים, ישראלים, זה שאת מוצאת פרטנר לאכול או לטייל איתו, לא אומר שאת לא לבד. עבורי, כל ההיכרויות השטחיות האלה, החיבורים הלא לגמרי מדויקים, השיחות שאני לא מוצאת את עצמי בהן, ובמילים אחרות, כשאני לא בדיוק "אני" – תחושת ה"לבד" רק מתעצמת.
אז בהחלטה חפוזה עליתי לטרק של יומיים, בין עשרות סטודנטים הודיים ועוד שני ישראלים, טיילתי לבד אל הפסגה. הייתי ביחד עם אנשים, אבל הייתי לבד. נושמת אוויר פסגות ותוהה מה נסגר שגם במקום היפה בעולם, ההודי מאחוריי, כאחרון הישראלים, שואל אותי – "איך יכול להיות שאת לבד".
כשחזרתי הצטרפתי לסדנת בודהיזם, שלימדה על "לבדיות". הנזירה הטיבטית דיברה על זה שאנחנו אף פעם לא לבד. כי כל דבר בעולם, קיים בזכות מישהו אחר, ואף אחד מאיתנו הוא לא באמת זאב בודד שמסתדר מאפס לגמרי בעצמו. אבל יותר מההסתכלות המקורית הזו על לבדיות, הבנתי בהודו שאני לא לבד, כי יש לי אותי, ושתחושת השייכות מגיעה ממני, ולא מתוך קבוצה כזו או אחרת שאתחבר אליה.
שבועיים לתוך הטיול, ראיתי סטורי של חברה מהבית שגם היתה בחו"ל, ובכתה מרוב געגועים לילדים שלה שנשארו בארץ. מיד קפצה לי המחשבה "לך אין למי להתגעגע" ופתאום שמתי לב שהמחשבה הזו, במקום לגרום לי להרגיש מסכנה, עושה את ההיפך הגמור, משחררת ומשמחת אותי – האושר שלי נמצא כאן, איתי.
ההבנה הייתה שאני לא לבד, אלא עם עצמי, ושלא החברה מגדירה אותי ואת ההשתייכות שלי, אלא אני, ואני הכי שייכת דווקא כשאני לא מנסה להשתייך בכוח או להתאים את עצמי לסביבה
ההבנה הזאת שינתה לי מקצה לקצה את האופן שבו אני מסתכלת על עצמי ועל הסביבה. במקום לחשוב על ה"לבד" כסימפטום לחולשה, למסכנות, וכמשהו מעורר רחמים, התחלתי לראות בו חוזק, אומץ, עשייה ונוכחות חזקה של עמוד שדרה. לאט לאט הבנתי שלא פעם אנשים חוברים אלה לאלה בגלל פחד ובגלל רצון להשתייך, אך בסופו של דבר, מוותרים על עצמם.
הודו נתנה לי את המתנה הכי גדולה שיש, מתנת ה-"לחיות את הרגע". ליהנות מהפשטות, לא להעסיק את עצמי בהשוואות, להרגיש חיה וראויה – לפעמים בחברות, לפעמים בהתעלמות, אבל תמיד בקבלה, במתן מקום לכולם ובהבנה שהאחר לא מעיד עליי.
האם אני יכולה להמליץ לכן בפה מלא על נסיעה לבד? אני לא יכולה להחליט עבור אף אחת, אבל מניסיוני אני כן יכולה להגיד לכן שקשת הרגשות שאתן נושאות אתכן תתלווה אליכן לכל מקום, גם להודו. אם אתן מוכנות להתמודדות הזו, אם אתן סקרניות לגלות את ה"לבד" הפרטי שלכן ואת עצמכן, אם לא אכפת לכן מי יגיד מה – יאללה, כרטסו.