אפוי למחצה

כרזתו היפה של הסרט "לפנות ערב" מרמזת שמדובר בסרט בנות קלאסי: על סירת מפרש השטה בים כסוף של שעת בין ערביים שרועה קלייר דיינס החיננית, המגלמת את הגיבורה, אן גרנט, בימי נעוריה, כשלגופה כתונת לבנה דקה והבעתה מהורהרת. התמונה משרה אמנם אווירה פיוטית של סוד וקסם, אולם ההבטחה הגלומה בה אינה מתממשת בסרט.

סיפור העלילה עשוי שתי וערב של עבר והווה, הזיה ומציאות: על ערש דווי נזכרת אן המבוגרת (ונסה רדגרייב) ברומן חטוף אך בלתי נשכח שחוותה באחד הקיצים של שנות החמישים התוססות, כאשר הייתה עדיין זמרת ניו יורקית דלת אמצעים ומלאת חלומות. במהלך סוף השבוע של חתונת חברתה, ליילה וויטנבורן (מיימי גאמר, בתה של מריל סטריפ), ביקרה אן, השושבינה, בווילה של משפחת וויטנבורן העשירה בניופורט, ושם פגשה את באדי (יו דאנסי), אחיה המיוסר של ליילה וידידה הטוב, והתאהבה בהאריס ארדן (פטריק וילסון), רופא צעיר ומושך, חברם מילדות של ליילה ובאדי. לרומן זה היו השלכות דרמטיות על הסובבים, שבגללן כביכול הוא נקטע באיבו ונחקק כמיתוס של אהבה מוחמצת בזיכרונה של אן.

טיפין טיפין מגלה אן המבוגרת אודות הרומן הכמוס לבנותיה, נינה (טוני קולט) וקונסטנס (נטשה ריצ'רדסון, בתה במציאות של רדגרייב), אשר סועדות אותה במסירות יחד עם אחות לילה (איילין אטקינס) ובמקביל מתמודדות עם משקעי עבר משלהן ועם דילמות משפחתיות וזוגיות. בעיקר אמורים הדברים בבת הבכורה, נינה, החוששת ממחויבות בכל תחומי החיים ובתחום הזוגיות בפרט. באמצעות סיפור הרומן המוחמץ של אן וסיפור האהבה המורכב של נינה ובן זוגה, מעביר הסרט מסר אופטימי יחסית: בחיים, ובחיי האהבה בפרט, אנחנו לא תמיד מקבלים מה שאנו רוצים או מה שנדמה לנו שאנו רוצים. פעמים רבות לחיים יש תוכנית משל עצמם עבורנו וצריך ללמוד לשמוח בקיים ולהפיק ממנו את המיטב.



הבמאי והצלם ההונגרי לאיוש קולטאי, יחד עם התסריטאים והמפיקים מייקל קנינגהם וסוזן מינוט, שעל ספרה מבוסס הסרט, רקחו מעשייה מתוקה-מרירה, מהסוג שלוחץ על בלוטות הרגש והדמעות ללא הרף, משלל מרכיבי הז'אנר: אנסמבל מפואר של שחקניות, הכולל גם את גלן קלוז ומריל סטריפ; מערכות יחסים ספוגות רגש ותובנות על החיים; נופים מצודדים של ים ויער; עיצוב ותלבושות ברוח התקופה; וכמובן גברברים שרמנטיים ורגישים הבוחשים בקלחת הרומנטית.

אבל למרות ההשתדלות והכוונות הטובות, כך נראה, זה לא כל-כך עובד. אחת הבעיות המרכזיות של הסרט היא תסריט אפוי למחצה היוצר חוסר אמינות בסיפור ובדמויות. במיוחד נפגם סיפור האהבה בין אן להאריס, הנמצא בלבו של הסרט. רומן זה מצטייר כהרפתקה מינית קלילה וסתמית בין בחורה צעירה ולאו דווקא תמימה במיוחד לבין גבר מנוסה וחלקלק, כאשר אף אחת מהדמויות אינה משדרת, לא במילים ולא במעשים, משיכה רגשית מיוחדת או רצון להמשכיות כזוג. דמותו של האריס נשארת שטוחה ולא מעניינת, ולא ברור מה כה ממגנט בו מעבר לחיצוניותו ולפלרטוטיו המהוקצעים. הסבר סתמי ניתן מפי דמויות שונות: "כולם אוהבים את האריס", כאילו מדובר בכוח טבע מסתורי. מעבר לכך, סצנות העבר נשזרות בסצנות ההווה בקצב אטי ובמרווחים גדולים יחסית, מה שפוגע בבניית המתח הרומנטי, הדליל בלאו הכי.

אם כך, נשאלת השאלה, מדוע אישה שנישאה וגידלה ילדים ועברה כמה חוויות משמעותיות בחייה תתרפק דווקא על זיכרון רומן קלוש שכזה, ועוד בימיה האחרונים? לסרט אין פתרונים והוא אינו מצליח לשכנע שמדובר בחוויה רגשית מכוננת, גם מעבר לאירועים דרמטיים חיצוניים הנקשרים בה.



עוד דוגמה לבעיה עלילתית-תסריטאית: אן וליילה אינן מקנאות ומתעמתות לעולם, גם כאשר ברור כשמש שבשלב מסוים זה צריך לקרות על רקע ניגודי האינטרסים הגלויים שצצים ביניהן. ומוזרות נוספת: אן היא מצד אחד החברה המושלמת, אמפתית ותומכת ללא סייגים, ומצד שני – במעשיה היא פוגעת ביודעין ברגשות חברתה, ללא כל נקיפות מצפון או התנצלויות. מצפייה בסרט כולו ברור שאן היא אדם רגיש ולא פסיכוטית הפכפכה, ולכן ניתן לחפש את הסיבה להתנהגות משונה זו באפיון פגום של הדמות בשלבי התסריט או אפילו העריכה.

אל חולשותיה של עלילת העבר מצטרפת השבלוניות המעייפת של סיפורי ההווה, המתארים בקצב מכביד למדי את דעיכתה הלא נעימה של אן אל מותה, ואת ההתמודדויות הרגשיות של בנותיה. אפילו מקבץ השחקניות האדיר אינו מצליח להציל את התסריט הבעייתי, ובסופו של דבר, למרות כל הרצון הטוב של היוצרים, הסרט נשאר "על יד" – לא פוגע ולא נוגע. לא מרגש.

"לפנות ערב", ארה"ב 2007. במאי: לאיוש קולטאי. שחקנים: קלייר דיינס, ונסה רדגרייב, טוני קולט, נטשה ריצ'רדסון, פטריק וילסון, יו דאנסי, מריל סטריפ, מיימי גאמר, גלן קלוז, איילין אטקינס. 117 דקות.