המלצת סופ"ש: אחד הסרטים היותר בוגרים, אינטליגנטים וסקסיים שתצפו בהם

אישה בת שישים פלוס – שנראית כמו אישה בת שישים פלוס – נפגשת בחדר במלון עם עובד מין צעיר. כמורה בפנסיה ואלמנה מזה שנתיים אין לה הרבה כסף, ומשום שהיא משלמת על המלון ועל הבחור, היא רוצה להשיג כמה שיותר מהמפגש. אבל היא לא מצפה לאורגזמה, כי היא מעולם לא חוותה את זה, והיא ריאלית. מה שפחות ריאליסטי זה שהבחור נראה פיצוץ (עוד יותר טוב מאשר בתמונות, היא אומרת), ומתגלה כנבון, ורבלי, רגיש וקשוב. במילים אחרות – הוא מצוין בעבודה שלו. זאת נקודת המוצא של סרט לשני שחקנים נהדרים המתרחש כמעט כולו באותו חדר במלון, והוא מהנה באופן יוצא דופן מתחילתו ועד סופו.

עד כה, הסרטים המעטים שעסקו במפגשים בין עובדי מין לנשים מבוגרות (לרוב אמידות) – כמו "קאובוי של חצות" של ג'ון שלזינגר, "אהבה בים הדרומי" של לורן קנטה ו"גן עדן לאוהבים" של אולריך סיידל – בחרו בנקודת מבט חברתית ביקורתית שהדגישה את הניצול שביחסים האלה. "אף פעם לא מאוחר", סרטן של קייטי בראנד (תסריט) וסופי הייד (בימוי), בוחר בגישה שונה. נושא הניצול עולה בשיחה כבר בהתחלה, ומוכחש על ידי הבחור עצמו כדי לפנות מקום לדינמיקה של מעין קומדיה רומנטית, המתמקדת במיניותה ובתשוקתה של אישה מבוגרת – נושא שהקולנוע כמעט אינו עוסק בו. "אף פעם לא מאוחר" עושה זאת בכנות וברגישות, ועם הומור כובש, ומתפתח לאחד הסרטים היותר בוגרים, אינטליגנטים וסקסיים שצפיתי בהם מזה זמן.

אמה תומפסון בשיאה בתפקיד ננסי (שם בדוי), אישה עצורה ושמרנית בדעותיה שהעזה לצאת מגדרה ולהעניק לעצמה את מתנת העונג. אבל היא עדיין נבוכה מאוד מכל הסיבות האפשריות ורוצה לברוח משם. ליאו (דאריל מקורמיק מ"פיקי בליינדרס") מנוסה וסבלני, ובין השניים מתפתחת שיחה אינטימית על כל מה שקשור בסקס, ולא רק. היא מדברת גם על חוויותיה כמורה ללימודי דת (וזה כמובן קשור), על יחסיה עם בעלה המנוח (הסצנה שבה היא מדגימה את הסקס המונוטוני שחוותה איתו מצחיקה במיוחד), ועל אכזבותיה מבנה ובתה. ליאו מסגיר על עצמו הרבה פחות, ומה שהוא אומר אינו בהכרח האמת (כפי שמתגלה בסצנה שבה הסרט מחליף טון בבת אחת). משום שהיא יוצאת מרוצה מהפגישה הראשונה, היא קובעת עוד פגישה, קצרה יותר (כאמור, אין לה כסף), ואחריה עוד שתיים, ובמהלכן הדינמיקה ביניהם משתנה שוב ושוב. כשננסי מתחילה להשתחרר מעכבותיה, האינטימיות שהיא חשה איתו מפתה אותה לרצות לדעת עליו יותר. תגובתו אינה מה שציפתה.

התסריט השנון והמרובד שכתבה ברנד – שחקנית וקומיקאית בפני עצמה – מצא את האיזון המושלם בין מרכיביו השונים. הוא נוגע בפנטזיה, אבל אינו טובע בתוכה. ולרגע אינו חוטא בהצהרות אידיאולוגיות על שחרור האישה (דבר שדווקא השם הישראלי הגנרי של הסרט לוקה בו – שמו המקורי והיפה הוא "בהצלחה לך, ליאו גרנדה"). ואף שיש בו רומנטיזציה מסוימת של המקצוע, ושל הבחור כסוג של מטפל, הסרט מאתגר את התפיסות המקובלות ומבהיר באופן לא שיפוטי שלנשים כמו ננסי אין בעצם אופציות אחרות. הדינמיקה החיה בין השניים עוברת תהפוכות תדירות, שמחזיקות את הצופים במתח רגשי, וכשננסי מתחזקת נחשפות הנקודות הרגישות של ליאו.
כל זה לא היה עובד אלמלא הופעותיהם המעולות של צמד השחקנים. זה לא חדש שתומפסון היא שחקנית כבירה, ומצחיקה מאוד, אבל כאן היא יוצאת מתחום הנוחות שלה, ותחת הנחייתה של הבמאית האוסטרלית הנהדרת סופי הייד ("52 ימי שלישי") היא נחשפת בפנינו באופנים שעדיין לא ראינו. מדובר גם בחשיפה פיזית הדרגתית, שמגלה לנו את יופייה של אישה שלומדת לאהוב את עצמה במלוא מובן המלה. מקורמיק מרהיב העין הרבה פחות מוכר, וזה עובד לטובתו, מה גם שהופעתו כאן מעוררת חשק לראותו שוב. רוב ההופעה מורכבת מתגובותיו לשותפתו למסך, אך הוא מאוד נוגע ללב כשחזותו הסטואית נשרטת והוא דורש את תשומת הלב לעצמו. יש לציין שגם איזבלה לפלנד, שמצטרפת במערכה האחרונה, תורמת את חלקה לקשת הדרמתית של הסרט הנהדר הזה, שיצאתי ממנו מסופקת ושמחה, וגם מעט עצובה.

הביקורת פורסמה לראשונה באתר טיים אאוט תל אביב

★★★★★ בימוי: סופי הייד. עם אמה תומפסון, דאריל מקורמיק. בריטניה 2022, 97 דק'