אסירים ולא אסירי תודה
קבוצת גינדי העניקה קורת גג לשבוע האופנה בתל אביב וקיבלה מחמאות על תרומתה לתעשייה. אדר ריכטר טוענת שהחסות האגרסיבית עומדת בעוכריהם של המעצבים המשתתפים
לאורי לוי, מנכ"ל משותף בגינדי השקעות, היה חלום. אחרי שטייל עם אשתו בלונדון והתרשם מקניון ווסטפילד הענק, החליט שגם הוא רוצה כזה. השותפים לחברה התגייסו, הבובקאטים חפרו באדמה ובאביב הקרוב עתיד להיפתח ברחוב החשמונאים בתל אביב ה-TLV Fashion Mall, שאמנם ממוקם בישראל, אבל קיבל ממקימיו את שמו בלועזית.
"250 מותגים, רשתות ישראליות ובינלאומיות, חלקם טרם נראו בישראל יפתחו כאן את חנויות הדגל שלהן", סיפר לוי מיד לאחר שחשף את סיפור החלום בנאום שנשא בערב הפתיחה של שבוע האופנה בתל אביב, שהתקיים השבוע באתר הבניה של הקניון. "ההחלטה שלנו לקיים כאן את שבוע האופנה, תוך השקעה אדירה של משאבים, נועדה כדי להעניק לתעשיית האופנה הישראלית ולמעצבי האופנה את הבמה המכובדת ביותר שמגיעה להם ואת ההזדמנות להמשיך להוביל את ענף האופנה קדימה, לפרוץ ולהצליח בשווקים הבינלאומיים".
גינדי הם מעניקי החסות הרשמיים של שבוע האופנה זו השנה השנייה וגורמים בתעשייה יודעים לספר כי מעל 7 מיליון ש"ח נשפכו לצד המלט באתר הבניה של הקניון, כדי להכשיר אותו לארח את אלפי האנשים שהגיעו לצפות בתצוגות.
הקישור בין מה שמכנים בגינדי "קניון האופנה" לאופנה ישראלית ברור והאינסטינקטים של לוי פעלו נכון – החיבור בין אופנה סינתטית שמציע קניון, ליצירתיות אותנטית מלאת נשמה המפעמת בליבם של מעצבים מקומיים, שמשקיעים בה את חייהם, יכול לעשות לו רק טוב.
במהלך שבוע האופנה עשתה קבוצת גינדי שימוש ציני באופנה הישראלית לטובת הקידום המסחרי שלה. למעשה גינדי מתיימרים לקדם אופנה ישראלית בדיוק בכלים שרומסים את המעצבים הישראליים: רשתות אופנה שמוכרות חיקויים מסין במחירי רצפה שחנויותיהם יפתחו בקניון. הבאים לארועי שבוע האופנה הישראלי יכלו להתרשם בדרכם לחלל התצוגות משלטים המסמנים היכן יפתחו חנויות H&M , זארה וקוס, כשלמרבה האירוניה מעטים המעצבים הישראליים שמסוגלים להרשות לעצמם לעמוד בדמי העמלה הגבוהים שגובים הקניונים.
העובדה שהארוע התקיים במבנה קניוני, ללא חלונות, קבור בקומת המרתף ומנותק מהעיר תל אביב, הוא דבר מזיק מאין כמוהו לאופנה הישראלית, ומחטיא את המטרה. בערי האופנה הגדולות בעולם בהן מתקיימים שבועות האופנה, מתקיימות עשרות התצוגות בחללים הפרושים ברחבי העיר, כך שגם עוברי אורח יכולים לקחת חלק בחגיגה. הם ערים למראות הקהל האופנתי המציף את הרחובות והדוגמניות המתרוצצות, מה שממריץ אותם להתעדכן בדיווחים בכלי התקשורת ובכך להרגיש חלק מעולם האופנה. בשבוע האופנה הראשון שהתקיים ב-2011 במתחם התחנה בתל אביב, אף הגדיל המפיק מוטי רייף לעשות והתקין בחוכמה מסכי ענק, ששידרו את התצוגות בשידור חי לקהל הרחב. אבל מארגני שבוע האופנה 2015 בחרו לבודד את המעצבים מהלקוחות האמיתיים שלהם ולהוציא את תל אביב מהמשוואה, כך שבמקום שבוע האופנה תל אביב, קיבלנו את שבוע האופנה גינדי תל אביב, כשכל כלי התקשורת אנוסים להכניס את שמו של גינדי לשם שבוע האופנה. וכל עיתונאי שהביע מרמור על הדרישה הגורפת הזו נענה בתשובה: "אבל בלי גינדי כל זה לא היה קורה".
התחושה הסופית שהתקבלה בתום הארוע היא שבמקום להיות אסירי תודה לגינדי – שהרי באמת בלעדיהם כל הארוע לא היה מתרחש – הפכנו לאסירים. החסות האגרסיבית חייבה אותנו לשמוע בערב הפתיחה על מבנה השכונות שמקימה קבוצת גינדי בסמוך לקניון (שלוש בריכות שחייה ובית ספר, אם אתם סקרנים לדעת); להתרשם מאושיות נדל"ן ועסקים שאין להם שום קשר למעצבי אופנה ישראליים, בשעה שהם דוחקים את אנשי תעשיית האופנה מהשורות הראשונות בתצוגת הפתיחה ושיא הציניות – לצפות בשמותיהם של בוגרי שנקר שדגמים שלהם הוצגו בתצוגת ערב הפתיחה, כשהם מתנוססים על רקע תכניות אדריכליות בהדמיית מחשב. היה זה מביש לראות את שמו של אלבר אלבז, אחד מהמעצבים המשפיעים ביותר על תעשיית העולם, מככב במה שנראה כמו סרטון בשירותו של גינדי. גינדי גרמו למעצבים הישראלים להפוך למקבצי נדבות – בדיוק הדימוי ממנו הם מנסים להשתחרר במשך כל ימות השנה, כשהם מתאמצים להסביר ללקוחות פוטנציאלים "לתרום" להם ולקנות מתוצרתם למרות שיש בקניון דברים במחיר זול יותר.
חשוב לציין שההפקה המושקעת של שבוע האופנה גינדי לא נפלה מאלה של שבועות האופנה בחו"ל, אך הבעיה הייתה במהות, בתוכן: כשהמטרה היחידה העומדת מול עיניהם של בעלי TLV Fashion Mall היא המטרה המסחרית – אז ההתרשמות מההשקעה מתגמדת. ולא רק גינדי השקעות ושותפיהם לקניון היו שם. יחד איתם היו עוד כ-30 נותני חסות שקיבלו דריסת רגל בתצוגות או מחוצה להן. ממצעים ועד משחות שיניים – תחומים שקיבלו על המסלול הקשרים מאולצים לאופנה ויצרו רעיונות מופרכים כמו מעילים משמיכות של ורדינון בתצוגה של נובוריש דוג וקולקציה לבנה בהשראת חדרי אמבטיה בחסות קולגייט בתצוגה של עידן לרוס. והרשימה עוד ארוכה ארוכה.
נכון, תעשיית האופנה תמיד צריכה כסף, ואין דבר רע כשלעצמו בחסות, אבל הגבולות צריכים להיות ברורים והוגנים הרבה יותר. היכולת של גינדי ושאר נותני החסות להשתלט על האג'נדה נובעת מהוואקום המוחלט שבו פועלת תעשיית האופנה הישראלית. כרגע הממשלה בכלל ומשרד התמ"ת בפרט מתעלמים בעקביות מהמעצבים הישראלים ומניחים להם לשרוד לבד בג'ונגל הכלכלה הישראלית. אל הג'ונגל הזה מגיע טרזן גינדי ומתוך הוואקום הופך להיות המושיע הגדול שמאפשר לדברים לקרות. ואולי עדיף שלא היה קורה. בבואנו לבחון האם היה כדאי להרכין את הראש בכניסה לקניון, בדרכנו לחלל התצוגות של שבוע האופנה, יש לברר מהן מטרותיו של שבוע האופנה בישראל ומה זה באמת אומר "לקדם מעצבים ישראלים"? שבוע האופנה מעלה אמנם את האופנה הישראלית לסדר היום ומעניק חשיפה למעצבים המקומיים, אבל כאן מדובר בהתנעת תהליך שאין לו המשכיות. משום שלאחר 20 דקות התהילה של התצוגה, חוזרים המעצבים להיאבק במציאות כלכלית נושכת, שבניית קניון נוסף היא הדבר האחרון שיכול עוד להועיל לה.
