10 שנים בלי לקרוא ספר אחד: עדי עוז מסכמת עשור לאימהות
עדי עוז, עורכת מגזין "את", מציינת עשור להפיכתה לאימא. לא במקרה זה גם העשור בו לא קראה אף ספר, לא עישנה שום סיגריה ולא זכתה לשנ"צ שלם אחד. האם זה היה שווה את המחיר?
החודש נפצח בחגיגות יום הולדת עשר לבכור שלי שהן גם חגיגת העשור לאימהות שלי. באופן מוזר/עצוב/מובן מאליו – מחקו את המיותר – החגיגה הזו היא גם היארצייט הרשמי לחווית הקריאה שלי.
מהרגע שבו למדתי לקרוא הספרייה הייתה ביתי השני. תולעת ספרים שמעמיסה ארבעה מהם בכל פעם. זה החזיק מעמד שני עשורים וחצי. אז ילדתי והכול נגמר. כלומר, אני עדיין צורכת את כל מה שנמצא בתווך שבין איה פלוטו לקפטן תחתונים. אבל בכל מה שקשור לספרות עמוקה יותר, נפרדתי ממנה ב־2008.
עוד טורים של עדי עוז
כך ביליתי את כל חופשת הלידה באוגוסט במשרד
הגיע הזמן שתפסיקו לרדוף אחרי החלומות שלכן
מה ההבדל בין הרבנות הראשית ל"סיפורה של שפחה"?
אפשר כמובן לטעון שנקודת המבט שלי מוטעית בכלל. שאין קשר בין ההורות למות הקריאה שלי אלא הנסיבות הן שאשמות: בתקופה שבה נולד בני התחברתי לראשונה לפייסבוק. ובכלל, בעשור האחרון הרשתות החברתיות והתוכן הדיגטלי התפתחו לאין שיעור וגזלו מכל העולם הרבה יותר תשומת לב. כמו כן אני עובדת בעריכה. מתעסקת במילים ובסיפורים כל היום. אולי פשוט יש לי רוויה מטקסטים. כל זה נכון והגיוני מאוד אך עדיין, משום מה, אני חשה שההסבר האמיתי נעוץ בהורות. בעובדה שגידול הילדים שואב ממני כמויות אדירות של אנרגיה שהופכות אותי לאדם חסר כל יכולת ריכוז בסוף היום, זמן הקריאה הקלאסי.
עובדה, בכל פעם שאני יוצאת לחופשה נטולת שלושת ילדיי אני קוראת, נשאבת בקלות לספר הראשון שמגיע לי ליד. אבל ברגע שאני חוזרת לעולם האמיתי הספר נזרק הצידה ליד המיטה כמו עוד הבטחה שלא תמומש לעולם. אולי בעצם המילה "לעולם" לא במקומה. אם יש דבר אחד שלמדתי בעשר שנות הורות זה שאין דבר מוחלט בגידול ילדים, זהו תהליך של שינוי תמידי, מה שהיה הוא לא מה שיהיה. אז יש סיכוי שאחזור לקריאה. בעשור הבא. אולי בזה שאחריו. מתישהו הנשימה תתאזן ואוכל לשבת בשקט, דעתי לא תוסח, לא ארדם, פשוט אצלול בתשוקה אל עולם בדיוני. והינה, אני רק חושבת על כך ומתעורר אצלי הגעגוע.
וזה מוזר מאוד. אני מסתובבת בעולם עם תפיסה עצמית של אדם קורא אך בפועל איני קוראת. ממש כשם שאני מסתובבת בעולם כמעשנת אך אינני מעשנת – עוד פרידה כאובה שהגיעה בעקבות ההורות. (חייבת להודות שהגעגוע אל הסיגריות מועך אותי בכאב רב בהרבה מזה של הספרים. ניקוטין הוא סם אכזר ממילים). ולמרות הכול הוויתור על הקריאה והעישון הם החלק הקל יחסית בהורות. באופן כללי מדובר בדבר הכי קשה שעשיתי בחיי. כשיודעים כמה הוא קשה עולה פליאה מסוימת עד כמה רחוק אנשים ילכו כדי להביא ילדים. עד סוף העולם. עד סוף היכולת הגופנית והכלכלית. רק לאחרונה עשרות אלפי אנשים מחו על חוסר השוויון שבחוק הפונדקאות. יש שיאמרו שהתשוקה לדור הבא נובעת מהלחץ החברתי בישראל להביא ילדים, שאנחנו חיים בחברה שמקדשת את הפריון. יש שיאמרו שאנשים רוצים ילדים מתוך רצון מגלומני לשכפל את עצמם. אני מרגישה שהתאווה להורות היא בדיוק ההפך מרצון לשיכפול גנטי. היא נובעת מהרצון להתמודד עם הכישלון שהוא אתה. לממש את הפוטנציאל הלא ממומש. שהילד שלך ימשיך במקום שבו אתה נכשלת. שבניגוד אלינו, שחיים בעולם מושחת ומתחמם יתר על המידה, הילדים שלנו יעשו את העולם לטוב יותר. הילד שלי יתנהג יפה. לא יהיה נבל. יתרום בעצם קיומו להתפתחות השרשרת האנושית.
יש כמובן עוד אפשרות והיא שאנשים רוצים ילדים כי הם לא מבינים כמה זה קשה. הם רואים את כולם עושים את זה ולא יכולים לדמיין לעצמם עד הסוף את גודל המאמץ. את כל הוויתורים. אחת האמירות הכי נפוצות אצל אימהות טריות היא: "למה אף אחד לא אמר לי שזה כל כך קשה?!" אז הינה, מפה אני מכריזה שוב: ילדים זה הדבר הכי קשה שתעשו בחיים! למרות ההכרזה הדרמטית אני מניחה שאנשים ימשיכו לעשות ילדים. גם האסונות והמלחמות לא משכנעים אותם להפסיק עם זה. כנראה ההסבר הראשוני שלי לא היה מופרך: אנשים עושים ילדים כי הם עדיין אופטימיים, הם חושבים שיש תקווה לשינוי, שהעולם יהיה טוב יותר. שהילדים שלהם יעשו אותו טוב יותר. וזה כנראה נכון. עובדה: כבר עשור שאני מנסה להיות בן אדם יותר טוב. להיות הדוגמה הכי טובה שאני יכולה להיות. אז אולי זה לא אסון שהפסקתי לקרוא. יש דברים שאפשר ללמוד רק מאהבה.
