"סיפורה של שפחה" הוא הסיפור של כולנו

בזמן כתיבת שורות אלה עוד לא ידוע איך יגמר המסע של ג'ון־שלפרד, בעונה השנייה של "סיפורה של שפחה". מה שבטוח, טוב זה לא יהיה. לא באמת. במציאות המעוותת של רפובליקת גלעד אין אפשרות לגאולה, רק לשיפור יחסי ברמת הקושי.

גם אם אתן לא צופות ב"סיפורה של" בטח שמעתן עליה. מרגע שהפציעה למסכים היא סומנה, ובצדק, כסדרה ה"נשית" החשובה של הרגע. הפעם האחרונה שסדרה "נשית" הייתה מדוברת כל כך זו הייתה "בנות" של לנה דנאהם, שדיברה בשמם של המילניאלס והפכה ללהיט היסטרי. "בנות" לא טרחה לרגע להרים את הראש מעל הפופיק של עצמה. העולם שלה היה עולם לבן, פריבילגי, היפסטרי להחריד, בכייני לעיתים, של נשים שבעות יחסית המנסות למצוא את דרכן במציאות מלאה בדושבגים ובצורך – המרגיז על פי עולם הערכים של "בנות" – אשכרה לעבוד כדי להתפרנס או סתם להיות בן אדם סביר (כזה שלא שוכב עם האקס של החברה שלו למשל).

סיפורה של שפחה | צילום מסך מתוך הסדרה

עוד כתבות מעניינות
ציפי חוטובלי: "העולם הפוליטי לא מקבל אימהות"
נטלי דדון מדגמנת פמיניזם 
תסמונת המתחזה: למה כל כך הרבה נשים מוכשרות בטוחות שהן גרועות?

אבל ב"סיפורה של" המדוברת אין זכר לפטפטת העצמית של האנה הורבאת' ושות'. שם אפשר רק להתגעגע בערגה אל שברונות הלב של החברות מ"בנות". בעולם המסויט של רפובליקת גלעד, ג'ון והשפחות עסוקות בהישרדות אמיתית, על חייהן, על נפשן, על ילדיהן שמורחקים מהן – ממש כמו ילדי האימהות הבורחות ממקסיקו שהופרדו מילדיהן על ידי הממשל האמריקאי בשנה האחרונה.

באופן מצמרר, בדיוק בשבוע שבו המחאה נגד המדיניות הנפשעת הזאת של ממשל טראמפ הגיעה לשיאה ברחבי העולם כולו, שודר ב"סיפורה של שפחה" פרק העוסק בהפרדה של ג'ון מבתה (בלי ספוילרים), והבליט עד כמה הטענות שהושמעו נגד "סיפורה של" כדיסטופיה אכזרית מדי שהופכת רוע לבידור – אינן מוצדקות כלל וכלל ועד כמה הסדרה היא בסך הכול מראה לא כל כך מעוותת של המציאות. התזמון של הופעתה על המסכים בד בבד עם עידן טראמפ הזכיר שהכול פוליטי בחיינו. כך גם התפוצצות פרשת הארווי ויינשטיין וגל MeToo ששטף בעקבותיו שהזכירו שגם העיסוק באונס כדרך חיים של גברים חזקים התוקפים נשים חלשות, הוא חלק אינטגרלי מחיינו ולא רק המצאה של כותבים שמשתעשעים בפורנו ובאלימות כקווי עלילה.

חלמנו שאנחנו האנה הורבת', קמנו בבוקר וגילינו שאנחנו שלפרד: לנה דנהאם ב"בנות" | צילום מסך מתוך הסדרה

עיון בכותרות החדשות מוכיח את זה ביתר שאת: מלחמה בתימן, בסוריה. פליטים שנזרקים למדבר סהרה מאלג'יריה, הילדים המקסיקנים בכלובים של טראמפ, וגם פה – הילדים המסכנים משני צידי הגבול בעזה: הישראלים שעוברים ילדות טראומטית במקלטים עם ריח קבוע של שריפות ונוף שהופך מול עיניהם מירוק לשחור, מלווה בפחד מוות מטילים, ומהצד השני – הילדים העזתיים שחיים במצור, במשטר דתי מדכא ובפחד תמידי מהפצצות.

כל אלה מזכירים שמרגרט אטווד וכותבי "סיפורה של שפחה" רק צבעו את האכזריות האנושית בצבעים אסתטיים, באאוטפיטים אדומים וכחולים על רקע שלג לבן. הרוע, הציניות, חוסר היכולת של בני האדם לקבל אחד את השני ותמיד להשפיל את החלש מהם (מהגרים, ילדים, נשים) – הוא משהו שתמיד היה ולמרבה הדיכאון נדמה שתמיד יהיה. עובדה, גם אנחנו חיות במציאות שבה גברים שולטים בחיינו כל הזמן. מה ההבדל למשל בין הרבנות הראשית של ישראל לבין מועצת הגברים של רפובליקת גלעד? בשניהם גברים מקבלים החלטות לגבי עתידן של נשים, ונשים נדרשות לשתוק ולקבל את הדין. כל כך התרגלנו למציאות הזאת עד שלעיתים אנחנו לא קולטות את האבסורד: אנחנו חיות במדינה שבה על פי חוק מותר להתחתן אך ורק דרך ממסד דתי שמדיר נשים לחלוטין.

אז מה עושים? לא מפסיקים להילחם. בכל מקום שאנחנו יכולות. לא מתחתנות ברבנות. לא שותקות כשמדירים אותנו, כששולחים אותנו מעבר למחיצה – בכיכר רבין בתל אביב או בכל מקום אחר. בתוך העומס והשגרה והדברים הטובים הרבים שממלאים את חיינו (וגם את דפי המגזין הזה) קל לחשוב שאנחנו חיות במציאות המבולבלת של "בנות", אבל האמת היא שגלעד נמצאת ממש מעבר לפינה. בואו לא ניתן לה להיכנס.

"איפה האנושיות?": שלט בהפגנה נגד מדיניות הגירוש של טראמפ, שכוללת הפרדת משפחות מהגרים | צילום: Gettyimages