את גבר או אישה? הסופרת שהקדימה את זמנה

לפני שסגרו אותנו לרגל הקורונה בפעם השנייה, ישבנו ארבע חברות בבית קפה בתל אביב ודיברנו על אנמארי שוורצנבך. שאלנו את עצמנו אם היום הייתה כותבת את הספרים שלה, או ליתר דיוק את "חוג החברים של ברנהרד" שראה אור עכשיו ב"רימונים" (והיה ספר הביכורים שלה, בגיל 23) איך הספר הזה היה מתקבל היום. האם היא דמות מיוחדת ומוערצת כי הקדימה את זמנה? למענכן הקוראות, אסביר ששוורצנבך הייתה סופרת, צלמת ועיתונאית שנולדה בתחילת המאה העשרים ונפטרה בגיל 34. למרות חייה הקצרים היא הייתה פרסונה סוערת, אמנותית, מרתקת שחיה חיים שאולי הקדימו את זמנה. דווקא בתקופה שבה נרדפו מיעוטים מגדריים/מיניים היא חיה במוחצנות את הדמות האנדרוגינית שלה. היא נדדה בין מגדרים עם התספורת הקצרה ודמותה הנערית שבעטייה לפעמים לא היו יכולים להבחין אם היא גבר או אישה. אנמארי עזבה את שוויץ, בה נולדה, ועברה לגרמניה שם הכירה את קלאוס ואריקה מאן, ילדיו של תומס מאן ועם שניהם ניהלה מערכות יחסים מורכבות, כשבאריקה הייתה ממש מאוהבת. 

היום כולם כותבים הכול. הכול בחוץ, אין פחד, אבל אולי דווקא בגלל המסתורין שלה והעובדה שהספר מהלך על קו התפר בכל הנוגע למיניות ואהבה ולא נכתב במפורש, זאת דווקא הסיבה שהוא מסקרן יותר מכול. במקום שהכול יהיה מוגש עם כפית לפה, במקום שהכול יהיה "בחוץ", ב"חוג החברים של ברנהרד" הכול מרומז. הגברים שהולכים לישון יחד, באותה מיטה, אך לעולם לא מתוארים ככאלה שמקיימים יחסים, העיניים הבוערות מאהבה שמסתכלות זה על זה או זו על זו, שום דבר לא נאמר מפורשות אבל באופן הכתיבה של שוורצנבך זה לגמרי ברור. מחוות הגוף, המשפטים, כף יד מונחת על כף יד. ניחוח של מתח מיני מתקיים לכל אורך הספר לצד אמנות וייסורי האמנים והאמניות שבחוג החברים שמקיף את ברנהרד. 

"חוג החברים של ברנהרד" נכתב בין שתי מלחמות עולם, כשלמעשה יחסים הומוסקסואליים הוצאו אל מחוץ לחוק, אבל אנמארי לא יכלה שלא לכתוב על חייה ועל חייהם של חבורות האנשים שסביבה, ולכן "חוג החברים של ברנהרד" כתוב באופן שבו הוא כתוב ודווקא שומר על מתח מגדרי לאורך כל הספר. שוורצנבך  מתארת חבורת אמנים צעירים בגילאי העשרים ואפילו קצת פחות שחיה בברלין וכולם נעים על פני המגדרים, מנהלים מערכות יחסים בינם לבין עצמם ועם אחרים ולא חוששים. אנמארי הודתה שדמותו של ברנהרד היא למעשה דמותה שלה בגוף של הנער ברנהרד, שכולם אהבו אותו, נשים וגברים, אבל כשכתבה את הספר, חששה עדיין להזדהות בעצמה כגיבורת הספר ולכן הפכה אותו לגבר. 

חוג החברים של ברנהרד, הוצאת רימונים | צילום: יח"צ

במבט לאחור, אנמארי הייתה דוגמה נדירה ליציאה מארון הספרות המיינסטרימית באותה תקופה. ב"חוג החברים", הורי האנשים הצעירים נשארים מחוץ לתמונה. אף פעם לא יודעים ממש מה מתרחש בחיי ילדיהם ובעיקר נחושים להקנות להם השכלה ולימודים. גם אם הם מנחשים, הם לרוב מתכחשים. מסתבר שהיוצא דופן תמיד מאיים על האנושות אבל אנמארי הצליחה, למרות הספרות שכתבה, שם נזהרה, לפחות בתחילת דרכה ובספריה הראשונים, לא להכחיש את צורת החיים שלה ואת המשיכה המובהקת שלה לנשים. הצילומים שלה וסיפורי האהבה שלה מבהירים שדבר לא היה מוסתר ונסתר. 

בד בבד עם הכתיבה, אנמארי ערכה מסעות ברחבי העולם והייתה מאוד מחוברת למציאות הפוליטית. היא נמנעה מלהביע עמדה אבל הנציחה וכתבה על מצבים שקשה היה שלא להבין מהם מהי עמדתה. האומץ שלה, גם בכתיבה, גם בסיקורים העיתונאיים ובצילומים היה דוגמה ומופת לאישה לא מתפשרת שהולכת בעקבות האמת שלה. 

יתכן שהיום היא הייתה רק עוד אחת מרשימה ארוכה של סופרות וסופרים בקהילה הגאה, בעולם הקולנוע ובכל אמנות שהיא, שמחצינים את ההעדפה המינית שלהם, אלא שהיא עשתה את זה ב-1925 או 1930, ואז זאת הייתה פריצת דרך.

אנמארי הייתה נועזת מאוד לתקופתה. מדהים לראות את הצביעות החברתית לאחר מותה. הוריה, שחיו בשווייץ וכל הזמן ניסו לשכנע את בתם לשוב לשם ולעזוב את גרמניה כשפרצה מלחמת העולם השנייה, היו פרו-נאצים, בעוד שידוע לנו שהאם הייתה ביסקסואלית מוכרת אך אולי חששה לבתה והעדיפה שתשוב למקום בטוח. אנמארי סירבה בתוקף. היא הייתה אנטי-נאצית ולא הסכימה לשוב למשפחה בשווייץ. לאחר מותה של אנמארי ב-1942, האם שרפה את כל כתביה וספריה, מאמריה וכל אות שיכלה למצוא, כדי שלא יישאר זכר מהם. לשמחתנו, חלק מכתבי היד שלה ניצל מהשמדה על ידי האם.

"חוג החברים של ברנהרד" מאת אנמארי שוורצנבך תורגם לעברית מגרמנית על-ידי חנה לבנת וראה אור בהוצאת רימונים.

* יעל שכנאי היא סופרת, עורכת ראשית ומו"לית הוצאת "רימונים"