אני לא ספיידרמן

קניון אַווַגַס (Avgas Gorge) במערב קפריסין נראה כמו המקום הכי רגוע בעולם. שמורת טבע ירוקה בין הרים אדמדמים עם סלעים גדולים ושביל מתפתל. קתרינה, המדריכה שליוותה אותי, הבהירה שכבר ביקרה כאן כמה פעמים בעבר ומבחינתה זה הספיק. "אתה תלך כמובן", אמרה בנדיבות, "זה שביל פשוט, אי אפשר לתעות. אני אחכה לך בחניון. נמשיך בטיול מיד כשתשוב. תיהנה".

כעבור כמה דקות כבר עליתי במהירות במעלה הקניון. בחלק הסמוך לחניון נראה הערוץ יבש לחלוטין. אחרי כעשרים דקות הליכה שמחתי לראות קצת מים נקווים באפיק הנחל, וכאשר התקדמתי במעלה הערוץ הבחנתי בזרימה חזקה יותר. השביל התפתל לאורך קירות הקניון. שלוליות שנקוו פה ושם העידו שירד גשם בימים הקודמים. השמים נראו תכולים ובהירים, אבל בכיוון צפון שטו עדיין כמה עננים אפורים.

לאחר כארבעים דקות הגעתי אל חלקו הצר והיפה יותר של הקניון. עצרתי כמה פעמים כדי לצלם. זוג הולנדים מבוגרים צעדו כמאה מטרים בעקבותיי. שמחתי על הטבע היפה, על מזג האוויר המצוין ועל שאני כמעט לבד במקום כה נעים. בהמשך הדרך הצטמצם המרווח בין קירות הקניון לשניים או שלושה מטרים בלבד. הקירות התלולים והחלקים התנשאו מעלי לגובה עשרות מטרים. השביל התפתל בין האבנים הפזורות באפיק ובין כמה סלעים גדולים שנפלו לקרקעית הקניון מהקירות שסוגרים עליו. התקדמתי עוד קצת, עד שהגעתי אל החלק הצר ביותר בקניון.

המים זרמו קצת ביתר עוז, אבל לא היה שום קושי לצעוד על האבנים העגולות. במקום שנראה לי הצר ביותר טיפסתי על סלע גדול וצילמתי. ואז הסתובבתי לאחור, לכיוון שבאתי ממנו, ולא הבנתי מה קורה. ראיתי את הגבר ההולנדי נס על נפשו במהירות גדולה ואת האישה מנופפת בידה לכיווני, צועקת משהו לא ברור ורצה בעקבותיו. לפתע התחוור לי שהאבנים שדילגתי עליהן כדי להגיע למקום שבו אני עומד נעלמו לחלוטין. לפני רגע הן עוד היו שם, בולטות מן המים החומים, אבל לא עוד. סביבי ראיתי רק נחל גדול שזורם במהירות. לא יכול להיות, אמרתי לעצמי. מה הולך כאן? הזרימה השוצפת במורד הקניון ומבט קצר בקיר שמולי הבהירו לי שהמים עולים במהירות. בעצם, אמרתי לעצמי, מה שמתרחש כאן הוא שיטפון. זה לא נראה טוב.

הבנתי שאין ברירה. ביד אחת החזקתי את התרמיל גבוה ככל שיכולתי. ביד האחרת הנפתי את המצלמה וניסיתי לשער היכן היו האבנים שעליהן דרכתי כדי להגיע למרום מעמדי. לא היה לזה שום סיכוי. סביבי, בקצף עליז, זרמו רק מים חומים ומהירים.

העצה ששמעתי תמיד – כאשר מגיע שיטפון כדאי לטפס במהירות האפשרית למקום הגבוה ביותר בסביבה – נשמעה מטומטמת יותר מההתנהגות שלי. לא היה מקום גבוה בסביבה. כלומר היו קירות גבוהים מאוד, תלולים לחלוטין, אלא שרק לספיידרמן היה סיכוי לטפס עליהם. למרבה הצער הדרך היחידה הייתה דווקא לרדת מהסלע שעליו עמדתי ברגליים קצת רועדות.

ירדתי למים. הסחיפה אמנם הייתה חזקה, אבל הצלחתי להתייצב ולהתקדם כמה צעדים קדימה. המים הגיעו כמעט עד מותני. לא ראיתי על מה אני דורך וגיששתי ברגלי, מתפלל שלא אתקל באבן גדולה או אכשל ואפול למים. התקדמתי צעד אחר צעד, מגשש את דרכי בזהירות. כעבור עשר דקות הגעתי לעיקול הקניון, למקום שבו ראיתי את ההולנדית מנופפת לי בהיסטריה ונעלמת. מעבר לעיקול, במרחק כמה עשרות מטרים, על סוללת עפר קצת יותר גבוהה, ניצבו זוג ההולנדים ועוד כמה עשרות מטיילים. כמה מהם עמדו עם כפות ידיהם על הפנים כחוששים להביט, כמה אחרים מחאו כפיים כשראו אותי מגיח מן העיקול המוצף. "זה היה די מסוכן", אמר אחד מהם. "לא נורא", הצלחתי למלמל, מתנשף בקושי ומחייך במין עווית לא רצונית.

כשעה לאחר מכן, כאשר חזרתי רטוב כולי לחניון ואל כריסטינה, מצאתי אותה משתזפת בשמש עם כובע קש רחב שוליים בצבע תכלת.

משה גלעד – עיתונאי, כותב ב"הארץ"

גם לכם יש סיפור מעניין מארצות רחוקות?
שלחו אותו אלינו בצירוף תמונות ואולי גם הסיפור שלכם יתפרסם באתר