אני והנני שלי

ב-2002 יצא בארה"ב ספר שנקרא "יומני האומנת". הסרט נכתב על ידי שתי אומנות מנוסות שעבדו במשך 8 שנים אצל כ-30 משפחות באפר איסט סייד במנהטן – ארסוף או סביון לצורך העניין. הספר הפך היסטריה ועורר עניין רב בקרב תושבי התפוח הגדול בפרט וארצות הברית בכלל.

הסיבה לכך שהספר משך כל כך הרבה תשומת לב, הוא האמיתות המשעשעות שבו על הנשים העשירות והמפונקות שמפקירות את ילדיהן בידי המטפלת 24 שעות ביממה, כשבעצם אינן עובדות אך עסוקות מבוקר עד ערב בתחזוק הדבר שיקר להן מכל – הן עצמן.

הסרט, שמבוסס על הספר, נקרא באופן מפתיע "יומני האומנת". סקרלט ג'והנסון ("נערה עם עגיל פנינה", "אבודים בטוקיו", "הדליה השחורה") היא אנני ברדוק, בחורה מקסימה ולבבית מניו ג'רזי שסיימה אך עתה את לימודי האנתרופולוגיה ומנהל העסקים. אמה של אנני חולמת על עתיד מזהיר עבור בתה בעולם העסקים האכזר של מנהטן, אך לאנני יש תוכניות אחרות וקצת פאסה יש לומר – היא רוצה להיות אנתרופולוגית.

אולי זו רק אני, אבל מאז שקלוד לוי-שטראוס פרסם את "החשיבה הפראית" בשנות ה-60, מקצוע האנתרופולוגיה לא משגשג מי-יודע-מה ונלמד באוניברסיטה כספחת לסוציולוגיה. אבל לאנני לא אכפת. היא אוהבת לצפות בהתנהגותם של אנשים ומקטלגת אותם למגדיר בעלי-חיים דמיוני שהמציאה.

העבודה כאומנת נופלת על אנני ממש במקרה, עת היא מצילה זאטוט מבין גלגליו של סאגווי הנהוג בידי איש עסקים תמהוני בפארק אווניו. אמו של הזאטוט ממהרת לשלוף בעזרת ציפורניה המטופחת כרטיס ביקור וכך מתחיל סיפורנו.



משפחת איקס

משפחת איקס (כן, זה השם שהיא נתנה להם, כמה סמבולי) גרה באפר איסט סייד במנהטן בבית מדהים ואנני מקבלת חדרון עלוב עם מיטה חורקת ומנקה פורטוריקנית שנובחת עליה. עד כאן התחלה די צולעת. מה גם שאנני משקרת לאמה ומספרת לה שהיא הולכת לעבוד במשרד מצליח, כי איזו אמא היתה רוצה שבתה תהיה חלק מקליקה של אוכלוסיית האומנות – עובדות זרות ושוכנות קראוונים?

ביומה הראשון מקבלת אנני, שנקראת מעתה לפי בקשתה של גברת איקס בשם המקצוע שלה "נני", רשימה של חוקים ומטלות. אנני, נני בשבילכם, חייבת בכל יום להקריא לבן חסותה, גרייר, מאמרים נבחרים מעיתוני כלכלה וללמדו צרפתית, בכדי להכינו לבית הספר היוקרתי אליו הוא חייב להתקבל, אחרת ימיט בושה על המשפחה.

האבא, מר איקס, (פול ג'יאמטי) לא נמצא אף פעם בבית, וגם כשהוא מגיע הוא מתחבא בחדרו כדי להתחכך דרך הטלפון באנשי עסקים ולסגור עסקאות בקצב של מוכר באסטה בשוק.
האמא, גברת איקס, אותה משחקת לורה לייני החיננית ("עולמו של טרומן", "מישהו לסמוך עליו") מתרוצצת מבוקר עד ערב בין המספרה לחנות הנעליים של מאנולו וכששבה הביתה בסוף היום היא עייפה מכדי לשאול מה שלומו של פרי בטנה.

אנני מצדה מנסה להתקרב לגרייר, הפרעוש הקטן, וסופגת אי אילו התקפות זעם, תוצאה של הזנחה הורית פושעת ומעוררת חמלה. היא לא מוותרת לרגע ולא מקטרת. נערה חמודה ופשוטה מניו ג'רזי כבר אמרתי?

גרייר הקטן מצדו חי חיים של נזיר בלא ידיעתו. הוא לא יודע מה זה שוקולד, או איך נראית סוכריה על מקל, אבל הוא בהחלט יודע לזהות קינואה וטופו גם אם יעירו אותו באמצע הלילה. גרייר נקשר אט-אט לאנני ומבקש ממנה שלא תעזוב אותו לעולם. בנקודה זו אנני יודעת שיהיה לה מאוד קשה ללכת.

החיים בבית משפחת איקס אינם קלים. אנני מתרוצצת כל היום אחרי גרייר ובערב נכנעת לגחמותיה של גברת איקס, תוך כדי שהיא מוותרת על הערבים החופשיים המגיעים לה. במעלית היא פוגשת בסיטואציות מביכות את "החתיך מהארוורד". היא חושבת שהיא לא ברמה שלו, כיוון שהיא באה מהצד הלא נכון של ניו-יורק, אבל בכל מקרה אסור לה מפורשות להתרועע עם בנים – אחד מחוקי הבית של גברת איקס הבלתי נלאית.

ובכן, הסיפור מתפתח ואנני נשאבת לתוך המשפחה המעונה. היא מתמודדת עם היותה אקדמאית שעובדת במקצוע לא כל-כך מבוקש, תוך שהיא משכנעת את עצמה שתוך כדי כך היא תמצא את הכיוון שלה בחיים. כשהיא מסתכלת על גברת איקס, החווה תסכולים לא מעטים מבעלה, שמגדיל לעשות ולא מגיע ליום הנישואין שלהם, היא יודעת שכזו היא לא רוצה להיות.



מסרים סמויים בקולה

בסך הכל מדובר בקומדיה נעימה ומשעשעת שמעבירה 106 דקות בכיף. סקרלט ג'והנסון נכנסת היטב לתפקיד ומצליחה לגלם דמות חמודה בדיוק במידה שהיא צריכה להיות. גרייר הקטן מתגלה כאיש קטן ודי אינטליגנט לגילו הזעיר, וגם לורה לייני מוסיפה נופך בלונדיני משלה.

הסרט לא חף מקטעים קיטשיים, רחמנא ליצלן, אבל הם מעודנים ועשויים בטוב טעם. ג'והנסון מצליחה להעביר אותם בצורה שלא תכאיב יתר על המידה לבלוטת הציניות שלכם, ועל כן אפשר לסלוח ולעבור הלאה.

כמובן שגם עניין המסרים ה"סמויים" שהאמריקאים כל כך אוהבים לשתות עם הקולה והפופקורן די בולט כאן. הקלישאה של "כסף זה לא הכל" נטחנת ללא רחמים. טוב, הבנו.

ההיי-לייטס של סרט הם הצילומים המיוחדים והשטיקים הקטנים שרוברט פולצ'יני ושרי ספרינגר-ברמן ("אמריקן ספלנדור") שזרו בעלילה. הפרפראזה למרי פופינס המעופפת עם המטריה, או הצילומים הקפואים הופכים את "יומני האומנת" מעוד סתם קומדיה לסרט עם ערך מוסף.

 

"יומני האומנת", ארה"ב 2007. בימוי ותסריט: שרי ספרינגר-ברמן ורוברט פולצ'יני. שחקנים: סקרלט ג'והנסון, לורה לייני, פול ג'יאמטי, אלישיה קיס וכריס אוואנס. 106 דק'.