אנחנו הגרמנים

פחדתי שיורים עלינו. בהרים יריות נשמעות חזק במיוחד, כנראה בשל ההד שחוזר מן המדרונות, וקשה היה לדעת מאיזה כיוון יורים ועד כמה היריות קרובות אלינו. צמרמורת חזקה הרעידה את הגוף עם כל מטח.

בבוקר, רק שעתיים קודם לכן, צעדנו בזהירות בין השרידים המצמררים של בית חולים ישן, השוכן בלב ההרים במערב סלובניה. צריפי בית החולים פראניה (Franja), שבהם טיפלו במהלך מלחמת העולם השנייה בפרטיזנים פצועים, נבנו בפאתי העיירה ההררית צרקנו (Cerkno) בנקיק סלע צר ונסתר, כדי שלא יתגלו על ידי הגרמנים. ההליכה אל האתר מהחניון נמשכת כ-20 דקות, ובכל צעד הנקיק הולך ונעשה צר ומפותל יותר. העלייה די קשה, אף שהשביל עצמו נוח. במהלך הטיפוס במעלה ההר, תוך כדי התנשפות, חשבתי על האלונקאים שרצו בשביל החתחתים הזה בלילות. כ-880 פרטיזנים פצועים טופלו בבית החולים פראניה במהלך השנים שבהן פעל (דצמבר 1943-מאי 1945). כל אחד מהם הועלה אליו בחושך בידי חבריו הפרטיזנים, והוסתר מפני החיילים הגרמנים שסרקו את האזור ללא הרף. הרופאים שעבדו בבית החולים פעלו וחיו בתנאים קשים ביותר ובעצם עבודתם שם סיכנו את חייהם. דממה מוחלטת שררה בערוץ הצר ובבית החולים. הרחש היחיד ששמענו שם היה פכפוך המים בנחל.

לאחר הביקור בבית החולים נסענו לכיוון פוקליוקה (Pokljuka), רמה מיוערת הנמצאת 15 קילומטר ממערב לבלד (Bled). בדרך, בין עצי היער, שמענו את היריות. אי אפשר היה שלא לכרוך את האירוע הזה עם הביקור בפראניה, שהותיר בנו רושם חזק. היריות במעלה פוקליוקה נשמעו כאיום ממשי. רק כשהגענו לראש הרמה התברר מקורן – למחרת אמורה הייתה להיפתח שם אליפות העולם בספורט שנקרא "ביאתלון".

ביאתלון הוא ענף ספורט משונה. המתחרים גולשים בשלג למרחק כמה קילומטרים. בדרך הם עוצרים כדי לירות ברובה במטרות שניצבות במרחק 50 מטר מהם. אלה היריות ששמענו. הרעיון המרכזי הוא לשלב בין המאמץ הפיזי הקשה הדרוש לגלישה ממושכת ובין הריכוז, השלווה והנשימה המוסדרת הנחוצים לירי מדויק ולפגיעה במטרות. זה נראה קל, אבל אני מניח שזה קשה מאוד.

המתחם המושלג כולו הוקף בשומרים ובסדרנים. כיוון שהתחרות הבינלאומית עמדה להתחיל רק יום לאחר מכן, רוב הנוכחים היו המתמודדים שהתאמנו לקראת התחרויות. גברים ונשים צעירים ונאים התנשפו סביבנו ללא הרף. בחליפות צמודות וצבעוניות ועם רובים משוכללים על גבם, הם נראו כחייזרים. פלישת אנשי המאדים נשמעה כהסבר סביר למהומה. צילומים של סרט "ג'יימס בונד" חדש יכלו לספק הסבר נוסף, לא פחות סביר.

ממרפסת בית הקפה הגדול והמאולתר שהוקם במקום במיוחד לימי התחרות אפשר היה לצפות בחלק די גדול מן המסלול ובאחת מתחנות הירייה. המתחרים הגיעו אליה בגלישה מהירה במורד, שלפו את הרובים מן הנרתיק שעל גבם, כיוונו למטרות וירו. כמה מהם עשו זאת בעמידה, ואחרים – בכריעה או בשכיבה. הצעירים בבגדי ספורט שישבו בשולחן שלידי היו ידידותיים מאוד. הם שאלו מאין הגעתי ומה עשיתי עד עכשיו. אחר כך שאלו אם אני מסקר את תחום הביאתלון בקביעות. ניסיתי להסביר שזאת הפעם הראשונה שבה אני נתקל בענף המוזר. אחר כך שאלתי אם הם ביקרו פעם בבית החולים פראניה. לא. אין להם מושג על מה מדובר. "הפרטיזנים הקימו אותו", הסברתי, "והסתירו אותו מהגרמנים כסוד כמוס".

"אנחנו הגרמנים", אמר אחד מהם וכיוון אליי את הרובה שהניח לצד הכיסא. "לא היית צריך לגלות לנו. עכשיו כבר נדע איפה הוא". הוא שמר על הבעה רצינית עוד שתיים או שלוש שניות ואז התגלגלו כולם מצחוק וגלשו במורד, אל המטווח שמול הקפה. הזמנתי קוניאק וניסיתי להשתלט על הרעד הזה בידיים.

משה גלעד – עיתונאי. ספרו "טיול ילדותי" ראה אור בהוצאת עם עובד