אמנות מאירת פנים

אור יקרות

Adrian Paci

"Turn On" שנת 2004, וידיאו, 3:30 דקות | באדיבות האמן Adrian Paci וגלריה Peter Kilchmann, ציריך

האמן האלבני אדריאן פאצ'י חי ועובד במילאנו, ועבודותיו המוקדמות עוסקות במולדתו אלבניה, בחוויית ההגירה והתלישות ובמצבים של אי שוויון חברתי. עבודת הווידיאו Turn On, שהוצגה ב-2005 בביאנלה ה-51 בוונציה, מציגה שורת תקריבים של פניהם של גברים אלבניים מובטלים, היושבים על המדרגות בכיכר בשקודרה, עיר הולדתו של האמן, בהמתנה נואשת לעבודת-יום כלשהי בעיר מוכת האבטלה. המצלמה עוברת מדמות לדמות, מתעכבת בקלוז אפ על הפנים הרציניות, הקשות, צרובות השמש וחרושות הקמטים של חבורת הגברים השותקים, הבוהים נכחם בפנים חתומות. אט אט מתחילים להישמע גרגוריהם הגוברים של גנרטורים חשמליים, המדליקים בזו אחר זו נורות גדולות המאירות את פני הגברים. כשהמצלמה מתרחקת נחשף גרם המדרגות במלואו, מלא בגברים שכל אחד מהם אוחז בידו נורה דולקת המופעלת על ידי הגנרטור שלמרגלותיו. הגנרטור החשמלי, החיוני להישרדות במדינה הענייה ודלת התשתיות, הופך למטאפורה על מצבה הכלכלי והחברתי העגום של אלבניה מאז התפרקות הגוש הקומוניסטי, שבה הפך האור למשאב יקר מציאות – אור יקרות תרתי משמע.

האור הפנימי

James Turell

James Turell | "Afrum (White)" שנת 1966, הקרנת פינה, מידות משתנות. מתוך התערוכה "מקום לאור", מוזיאון ישראל, ירושלים (2014) | באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים | צילום: Florian Holzherr

ג'יימס טורל, מענקי האמנות של זמננו, חוקר במשך כ-50 שנה את האפשרות לראות ולחוות אור, ומשתמש באור כחומר ביצירותיו. טורל נולד בקליפורניה ב-1943 למשפחה קוויקרית – קהילה נוצרית הנודעת גם בשם "ידידי האור". הקהילה שוללת את ההיררכיה הכנסייתית המקובלת, ופולחנה הדתי סובב סביב "האור הפנימי" שהאל מקרין היישר לנשמה – רעיון המשתקף ברבות מיצירותיו. טורל יוצר מיצבי אור פנטסטיים המפגישים את הרוחני עם הטכנולוגי באופן שבו הם תופסים, ממסגרים, מכפילים ומבודדים את האור, ובצורה שבה הם משנים את טיבו או את צבעו. הוא עורך ניסויים באור טבעי ומלאכותי, ובוחן בעבודותיו את מהותו הפיזיקלית והמטאפיזית ואת תפקיד הסביבה האדריכלית במסגור האור ובמתן הקשר לתפיסתו. "אפרום (לבן)" היא אחת מעבודות ההקרנה הראשונות שיצר טורל. הקרנת אור ממקור מוסווה יוצרת כעין קובייה מוארת, המרחפת על מפגש הקירות בחלל המוחשך. אף על פי שהיא נראית כדימוי או כפסל, העבודה היא למעשה הקרנה יוצרת אשליה, המערערת את המוסכמות הבסיסיות של התפיסה האנושית ואת יכולתנו להבחין בין חומרים, בין מידות ובין יחסים בחלל.

קישוטי חג

טליה קינן

טליה קינן | "מה שזורח", 2016-2014, רישום בגירים צבעוניים על נייר שחור והקרנת אור, 227X192 ס"מ, באדיבות האמנית וגלריה נגא לאמנות עכשווית. מתוך רשמים VI הביאנלה השישית לרישום, בית האמנים, ירושלים (אוצרות: עדנה מושנזון וסאלי הפטל, נעילה: 11 בפברואר 2017) | צילום: אלעד שריד

האמנית טליה קינן מחברת בעבודותיה בין מדיומים שונים ומטשטשת את הגבולות ביניהם. השילובים שהיא מייצרת בין רישומים, כתמי צבע ואלמנטים פיסוליים לבין הקרנות של דימויים יוצרים אשליות מפתיעות וחוויה חושית ייחודית בחלל. בעבודות הווידיאו שלה היא משתמשת באור כבחומר מוחשי, ויוצרת מעין תעתוע שיש בו מתח בין מה שנראה למה שהוא באמת. בעבודה "מה שזורח", המוצגת בימים אלה בבית האמנים בירושלים כחלק מהביאנלה השישית לרישום, רשמה בגיר לבן על גבי ניירות שנצבעו בשחור גריד דמוי סורג, בדגם מופשט, מוכר ורווח בסביבה העירונית המקומית. על גבי הסורג נרשמו בגירים צבעוניים קישוטי חג בהשראת הנורות המנצנצות, הנתלות בעיר מגוריה, יפו, בחודש הרמדאן. הארתם של הקישוטים הרשומים בגירים צבעוניים באלומת אור מהבהבת הופכת אותם, כבמעשה קסם, למעין חיזיון של גרמי שמים במרחב קוסמי קסום. הדימויים – מפתיעים, ריאליסטיים, דמיוניים, חלומיים – מפציעים, באופן ממשי ומטפורי מתוך הנייר השחור, כמו נורות ניאון הנדלקות ונכבות בחשכה.

הילה של גבורה

אלונה רודה

אלונה רודה | צילום הצבה מתוך התערוכה "הגוף האתרי", 2011, מיצב אור קולי, גלריית האוסף, מוזיאון פתח תקווה לאמנות. באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד, תל אביב | צילום: שחף הבר

אלונה רודה ידועה בעבודות הווידיאו שלה, ובעיקר במיצבי אור וסאונד גדולים הנבנים על פי ממדיו של חלל התצוגה ולוקחים בחשבון את נתוניו האדריכליים. תערוכתה "הגוף האתרי", שהוצגה בגלריית האוסף של מוזיאון פתח תקווה, מציגה מבט פרשני עכשווי על אוסף היצירות הוותיק של המוזיאון הסובב סביב נושאים כמו זיכרון, גבורה והנצחה. במיצב אור קולי מרשים הפכה רודה את חלל הגלריה לחדר הנצחה אפלולי, שבמרכזו פסלי ברונזה מאוסף המוזיאון – בהם פסל יזכור ופסלי דמויות חלוצים. סביב פסלי הברונזה הוותיקים יצרה מיצב באמצעים בימתיים המשלבים אור, עשן וסאונד, השאובים מתרבות המועדונים. קרני אור הבוקעות מאחורי הפסלים מייצרות הילות אור סביב ראשי הגיבורים, מרקדות בחלל לצלילי מילות השיר Bird of Prey של ג'ים מוריסון הנשמע ברקע, ובוראות חלל ספק מועדוני, ספק כנסייתי-רוחני. "בעבודה זו רודה מעמתת את הנצחי והנשגב עם ערכים של קאמפ וטראש, ומעלה את השאלה בדבר הפער שבין נוכחות הגיבור בפיסול המיתי לבין הפיכתו לאביזר תיאטרון במפגן צלליות דרמטי", כותבת עירית כרמון-פופר, אוצרת התערוכה.

שמי כוכבים

ליאת אלבלנג

ליאת אלבלנג | "ללא כותרת" (מתוך הסדרה Interactions), 2015, צילום צבע, 15X22.5 ס"מ | באדיבות האמנית

תוצרי עבודתה של ליאת אלבלינג הם כמעט תמיד תצלומים, אולם הדרך ליצירתם אינה מתמצית בלחיצה על כפתור המצלמה. התערבותה בדימוי עשויה להתחיל כבר ביצירתו של האובייקט המצולם או בעיבוד ובארגון מחדש של החומרים המצולמים. בסדרת העבודות Interactions יצרה אלבלינג מודלים שולחניים קטנים, שבאמצעות שימוש מוקפד ומתוכנן היטב בצבע ובאור הופכים בעין המצלמה לחללים אדריכליים מונומנטליים או למרחבים קוסמיים אינסופיים. שמי הכוכבים הנראים בצילום זה נבראו בסטודיו של האמנית באמצעות בד כחול כהה ופנס עז הניצב מאחוריו. הבד הכהה מחורר בחורים זעירים, ואור הפנס החודר דרכם נשבר לאלומות אור דקיקות, הנלכדות בעין המצלמה ככוכבים מנצנצים, קולנועיים כמעט. "בתהליך מורכב הופכת אלבלינג חומרים פשוטים וזמינים לתפאורות, נשענת על תורת הצבע ועל יסודות גיאומטריים, מטפחת מודלים שולחניים ומכשפת אותם עד שאלו הופכים לדימויים", כותב האמן יאיר ברק על העבודות. "האונטולוגיה של הצילום החדש של אלבלינג אינה מתבססת על המצוי בעולם, היא נבראת בתוך הסטודיו שלה. היא מצלמת את אשר שוכן על שולחן חדר העבודה, כאילו היה זה טבע דומם נעדר טבע".

פרסומת עצמית

Jonathan Monk

Jonathan Monk | צילום הצבה מתוך התערוכה "Pre Birth Communication", 2011, גלריה דביר, תל אביב | באדיבות האמן וגלריה דביר

עבודותיו המגוונות של האמן הבריטי ג'ונתן מונק, החי ופועל בברלין, כוללות קשת של סוגי מדיה כמו מיצב, צילום, וידיאו, פיסול ופרפורמנס, ורבות מהן עוסקות בשאלת משמעותה של האמנות. תערוכת היחיד שלו "תקשורת קדם לידתית", שהוצגה ב-2011 בגלריה דביר בתל אביב, מורכבת מסדרת שלטי ניאון שכמו מפרסמים את עצמם ואת תהליך הפקתם. מונק פנה אל חברות שילוט ברחבי העולם המספקות לו שלטי ניאון עבור עבודותיו, וביקש מהן להפיק שלטי פרסום עצמיים לפי הסטנדרטים המקובלים עליהן. הוא הקפיד למסור מידע יבש ומינימלי ללא התערבות יתרה וללא פרשנות אמנותית, מניע תהליך תקשורת שאין לו סוף או יעד מוגדרים. התוצאה היא אוסף שלטי ניאון פרוזאיים, הכוללים כתובות אינטרנט, מספרי טלפון או לוגואים, המאירים את חלל הגלריה בזוהר צבעוני. נגוהות הניאון היפות והמבהיקות מפרסמות את עצמן, חוגגות את זוהרן ואת מנגנון ייצורו, אך גם מוסרות מידע חסר משמעות לצופים בתערוכה, ריקות מתוכן כשהן מנותקות מהמקום שבו יוצרו ושאותו הן מפרסמות, ומעלות שאלות על משמעותה של עבודת האמנות.

הזמן החולף

Christian Boltanski

"Departure – Arrival) "Départ – Arrivé), שנת 2015, 86 נורות אדומות, 99 נורות כחולות, כבלי חשמל, 283X65 ס"מ ו-305X65 ס"מ | באדיבות האמן Christian Boltanski וגלריה Marian Goodman, ניו יורק, פריז, לונדון

"Departure – Arrival) "Départ – Arrivé), שנת 2015, 86 נורות אדומות, 99 נורות כחולות, כבלי חשמל, 283X65 ס"מ ו-305X65 ס"מ | באדיבות האמן Christian Boltanski וגלריה Marian Goodman, ניו יורק, פריז, לונדון

כריסטיאן בולטנסקי, אחד האמנים הצרפתים הבולטים והחשובים בעולם, עוסק רבות בעבודותיו בנושאי הזיכרון והמקריות, ובמושגים מופשטים כמו זמן, חיים ומוות. הוא יוצר עבודות פשוטות ועוצמתיות גם יחד, משתמש בנורות ככלי ביטוי סימבוליים, ומייצר באמצעותן מיצבים קסומים שאווירת מסתורין שורה עליהם. בתערוכת היחיד שהציג במוזיאון נחום גוטמן ב-2012, למשל, סונכרנה נורה מיוחדת עם הקלטת פעימות לבו של האמן, הבהוביה מייצרים מעבר בין אור לחושך ובין חיים למוות. תערוכת היחיד שהציג ב-2015 בגלריה Marian Goodman בפריז, לציון 20 שנות קיומה של הגלריה, נבנתה כמיצב שלם המעלה הרהורים על היעלמות ועל חלוף הזמן, וכללה גם את צמד שלטי האור Départ-Arrivée (עזיבה-הגעה). עשרות נורות כחולות ואדומות קטנות, המתייחסות בצבעוניותן החגיגית ליום הולדתה של הגלריה הצרפתית, מתקבצות יחד ומשרטטות את המילים "עזיבה" ו"הגעה". סמיכותן של המילים מייצרת מעגליות סימבולית האופיינית לעבודותיו של בולטנסקי: ההגעה מסמנת עזיבה צפויה, כל סוף הוא התחלה חדשה, וכל התחלה טומנת בחובה גם סוף בלתי נמנע.

קו האופק

Olafur Eliasson

"Contact", שנת 2014, מנורות monofrequency, מראה, אלומינים, עץ, גומי, צבע שחור. צילום הצבה ממרכז לואי ויטון, פריז |באדיבות האמן Olafur Eliasson, Neugerriemschneider, ברלין וגלריה Tanya Bonakdar, ניו יורק | צילום: Iwan Baan

האמן הדני הנודע אולאפור אליאסון פועל בצומת שבין אמנות למדע. כל רעיון לעבודה מתחיל בסטודיו בניסוי על אופן קליטתם של החושים, כשלצופה תפקיד חשוב בהפעלת העבודה. הוא התפרסם בזכות פרויקטים גדולים ומרהיבים, ונודע במיצבי האור גדולי הממדים שלו העוטפים את חלל התצוגה, המייצרים תנאים פיזיים ותפיסתיים המתגלים לעיני הצופה ומשתנים עם תנועתו בחלל. בעבודה Contact, שנוצרה עבור תערוכת היחיד של האמן בקרן לואי ויטון בפריז, יצר חלל גיאומטרי בעל קיר אחד מעוגל. במרכז הקיר המתעקל לעיני הצופה נמתח קו אור דק הנוצר על ידי מנורה בעלת תדר אחד בלבד (Mono Frequency Light). שני הקירות המאונכים לו ישרים ומכוסים במראות, משקפים את בבואתו של קו האור ויוצרים אפקט של הארכתו, ויוצרים תחושה שהצופה עומד במרכזו של חלל עגול המוקף סביב בקו אור – בדומה לקו אופק. שיפוע קל ברצפת החדר, המוגבהת במרכזו ונמוכה יותר בשוליו, יוצרת תחושה שהצופה ניצב על חצי כדור ענק. אליאסון יוצר מעין קוסמוס שחוקי התפיסה המרחבית מתערערים בו: מפגשו של קו האור הנייח עם תפיסת האופק של הצופה חותרים תחת תפיסתו המרחבית של המתבונן כשהוא נע בחלל.

סיפור אהבה

איילת השחר הכהן

איילת השחר הכהן | "בית מרחף" (שיעור באהבה מס. 7), מתוך הסדרה 22 שיעורים באהבה, 2005, הדפסת צבע, מידות משתנות | באדיבות האמנית

בסדרה בת 22 עבודות שזכתה לשם "22 שיעורים באהבה", מתחקה האמנית איילת השחר כהן אחר מצבים ושאלות הקשורים באהבה, כמו זוגיות, הורות, אהבת אם, אהבת אלוהים ועוד. העבודות מחברות נופים מצולמים לדמויות מאלבום משפחתה הפרטי של האמנית; וכל עבודה היא שיעור בעל שם ומספר. בכל עבודה דימוי של עץ או דימויים צמחיים אחרים, ומופעי אור שונים: עיגולי אור, אור הבוהק כזרקור, אור מפוזר, אור בוקע ועוד, החוברים לסצנה אחת, מנותקת מחוקי המציאות. לפעמים האור מבטא את עצמו, לעתים הוא אקט שמייצר התרחשות, זוהר מתוך החושך, תובע תשומת לב, מייצר חיבורים בין פנים לחוץ, בין טבע חיצוני לטבע אנושי. האור בסדרה מופיע כמטאפורה או כדימוי לנפש. "הוא החומר הלבן שמוחק וסופג. ביכולתו לרוקן, להאציל ולתקן" כותבת האמנית. "אני בונה את האור בפוטושופ, כך שהוא אור חופשי. אור שמדמה.  אני שמה אותו בקובץ הדיגיטלי החשוך, מניחה אותו במקום שבו הוא חסר. חושבת כמו צלמת, מרגישה כמו ציירת".

שרבוטי אור

Cerith Wyn Evans

"Neon Forms" (after Noh) | אמן: Cerith Wyn Evans | שנת 2015, נורות ניאון לבנות. מתוך תערוכת היחיד בגלריה White Cube, לונדון

עבודותיו המגוונות של האמן הבריטי ויוצר הסרטים הקונספטואלי סרית' ווין אוונס עוסקות באופן שבו ניתן לתקשר רעיונות דרך צורות. מאז שנות ה-90 עוסקות עבודותיו בשפה, בתפיסה וברעיונות טקסטואליים, ובתרגומם לנוכחות ויזואלית בחלל. הוא שואב השראה מאופן הולכת האנרגיה בצינורות ובמעגלים חשמליים, ויוצר עבודות המשלבות בין תאורה להעברת רעיונות מופשטים. פסלי השנדלירים המרהיבים והמהבהבים שלו משדרים בהבהוביהם בכתב מורס מסרים שונים, ואילו פסלי הניאון העוצמתיים שלו משרטטים בחלל פסקאות טקסט מוכרות, כתוביות מסרטים, מסלולי טיסה של מטוסים או מהלכים של משיכות מכחול בציורים מפורסמים. בתערוכת היחיד שהציג ב-2015 בלונדון יצר ווין אוונס פסלי ניאון חדשים המתחקים אחר תנועות מדויקות מתיאטרון הנו היפני. שלושת הפסלים שנתלו מתקרת הגלריה יצרו בחלל התצוגה מעין מבוך של קווים מורכבים הנראים כשרבוט או קשקוש חסר משמעות, העוקבים אחר מסלול מערך התנועות, המחוות, הקידות והצעדים בתיאטרון הנו היפני, ומתרגמים אותם לצורה ויזואלית ולמטען חומרי, הצורבים את רושמם על רשתית הצופה זמן רב לאחר שצפה בהם.