אמהות אוכלות את עצמן

הטלטול הנפשי והגופני בעקבות ההריון והלידה, הקונפליקטים הרגשיים והצורך לשוב למשקל הקודם, גורמים לנשים רבות לפתח יחסי אהבה-שנאה עם אוכל

15 במרץ 2010

88 שיתופים | 132 צפיות

עם יד על הלב: מי מאיתנו לא עסוקה מדי יום במחשבות או בשיחות על אוכל? מי מאיתנו אינה מעצימה את האוכל לעמדת כוח מעבר להזנה, כמו "אוף, כמה אכלתי היום?" או לחלופין: "אני גאה בעצמי, הצלחתי לשמור." מי מאיתנו לא משאירה בארון שריד לימים היפים שלפני ההריונות והלידות כאילו האושר האמיתי בחיים גלום במכנסי הג'ינס הישנים שלנו? מי מאיתנו לא מקדישה אנרגיות למחשבה "איך אני מורידה הכל" כמעט כמו האנרגיות שהקדישה לתכנון הלידה? וכמה מאיתנו היו נותנת הכל כדי לצאת מבית היולדות עם בגד מלפני ההריון?

העיסוק בדימוי הגוף ובאוכל, כך נדמה, הוא מן העיסוקים המאגדים ביותר אמהות. הוא משותף למי שרוצה לרזות רק שני קילוגרם ולמי שצריכה להוריד 20 כדי "לחזור לעצמה" אחרי הלידה. בשיחה מעין זאת ישתתפו אמהות ללא הבדל דת, גזע וגיל, כאילו התאחדו כולן לרגע אחד של קונצנזוס ואחווה נשית. אין ספק שההריון והלידה, על השינויים הפיזיים והפסיכולוגיים המתלווים אליהם, מעצימים את העיסוק הזה.

אך מתי הופך העיסוק בגוף, שהוא חלק מחייה של כל אישה, להיות עיסוק שאבדה עליו השליטה? מהו הגבול הדק בין דיאטה לבין בעיית אכילה, או בשמה הנוסף "הפרעת אכילה תת קלינית? ומתי הופכת בעיית אכילה להפרעת אכילה מסוכנת?

חיים רצופים בקונפליקטים

העיסוק באוכל ובדימוי הגוף הוא נחלתם הכמעט בלעדית של נשים בכל העולם. בשנים האחרונות מסתמנת אמנם עלייה במספר הגברים הסובלים מהפרעות אכילה, אך עדיין כ-90 אחוז מן הסובלים מהפרעות האכילה השכיחות ביותר – בולמיה, אנורקסיה ואכילה כפייתית – הן נשים, מכל הסוגים ובנות כל גיל. נתונים עדכניים מראים כי בעשר השנים האחרונות קיימת עלייה של מאות אחוזים במספר הנשים בעולם המערבי הסובלות מבעיה כלשהי הקשורה באכילה. נתונים אחרים מציינים כי בערך 80 אחוז מכלל הנשים סובלות ממה שמוגדר כהפרעת אכילה תת קלינית (Sub Clinical Eating Disorder) או בשמה הנוסף "בעיית אכילה".

האנורקטית היא מי שאוכלת הרבה פחות מכפי צרכיה הפיזיים ונמצאת בתת משקל <br /> אלוסטרציה: stock.xchng" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/931/11931/380×225.jpg?1170256456" /> </p>
<div> האנורקטית היא מי שאוכלת הרבה פחות מכפי צרכיה הפיזיים ונמצאת בתת משקל<br /> אלוסטרציה: stock.xchng</div>
</p></div>
<p> בספרה "נשים אוכלות את עצמן", כותבת הפסיכותרפיסטית <em>מירה דנה</em>, כי מעטות הן התופעות הפסיכולוגיות אשר מורות על העדפה כה ברורה לשיוך מיני אחד ומסוים. לטענתה, המעורבות האובססיבית, המחשבה הבלתי פוסקת והעיסוק הכפייתי באוכל, נובעים מכך שחיי היומיום של נשים רצופים בקונפליקטים שמכינים מיליוני נשים בכל העולם לבעיות ולקשיים ביחסן לאוכל.</p>
<p> הסבר ראשוני זה מיד מעלה את השאלה המתבקשת על חלקן של האמהות בסטטיסטיקה העגומה של הפרעות האכילה בעולם המערבי. למעשה, האסוציאציה הראשונה המתקשרת לכך מתייחסת להפרעות פסיכיאטריות הפוגעות בנערות בגיל ההתבגרות. בשנים האחרונות גברה גם המודעות לקבוצה נוספת הסובלת מן התופעה והיא פעוטות וילדים בגיל הרך. אך בהתחשב בטלטול הפסיכולוגי והגופני והשינויים של המעבר מאישה לאם, עם הקונפליקטים שמתווספים אליו, קולן של האמהות הסובלות מן ההפרעה כמעט ולא נשמע, ונדמה כי קבוצה כזו אינה קיימת כלל.</p>
<p> רק בחיפוש מעמיק יותר מגלים תמונה אחרת: יותר ויותר אמהות מגלות את סודן בפורומים באינטרנט, יותר נשים פונות לטיפול בעקבות מה שהן מכנות: "איבוד השליטה על האכילה", וברחבי הארץ נפתחות קבוצות תמיכה לאמהות שמביעות מצוקה הולכת וגוברת סביב העיסוק האובססיבי בגוף ויחסי האהבה-שנאה עם האוכל.</p>
<p> למרות זאת, חלקן באחוזים של האמהות בסטטיסטיקה של הפרעות האכילה אינו ידוע היום, ואין עדיין הכרה רשמית באימהות כגורם או כזרז של הפרעות האכילה. נדמה כי רק לאחרונה ענן הבושה והשתיקה סביב הנושא מתחיל להתפוגג ולעיניהם של אנשי המקצוע נגלית תמונה חדשה ומדאיגה שלא ניתן עוד להתעלם ממנה – מצוקה אמיתית המלווה אמהות רבות.</p>
<h2> רוצות להזין רעב רגשי</h2>
<p> מהן למעשה הפרעות אכילה ומה גורם להן? "ישנן שלוש הפרעות שכיחות: אכלנות כפייתית, בולימיה ואנורקסיה", מסבירה מירה דנה. "אכלנית כפייתית היא מי שאוכלת רוב הזמן יותר מצורכי גופה ונמצאת בדרך כלל במשקל יתר עד משקל גבוה מאוד. הבולימית היא מי שאוכלת יותר מכפי צרכיה הפיזיים ונפטרת מהאוכל באופן יזום, כגון הקאה, לקיחת משלשלים או על ידי תרגילי התעמלות אובססיביים. לעומתה, האנורקטית היא מי שאוכלת הרבה פחות מכפי צרכיה הפיזיים, נמצאת בתת משקל, חרדה מהשמנה וסובלת מעיוות בדימוי הגוף שלה".</p>
<p> כל הפרעות האכילה, אומרת דנה, מאופיינות על ידי התעסקות כפייתית במזון. "אישה מסוימת המפתחת הפרעת אכילה, אינה מסוגלת לזהות רעב בצורה נכונה או להבדיל אותו מצרכים גופניים אחרים או ממצבים של גירוי נפשי. לעתים קרובות רגשות כמו חרדה, כעס או לחץ, מזוהים בטעות כרעב, בעוד ש'רעב בטן' אמיתי נובע מתחושת ריקנות בקיבה המלמדת אותנו כי גופנו זקוק למזון. למעשה, מדובר ברעב פסיכולוגי ורבות מן ההפרעות אכן נגרמות כתוצאה ממצבים פסיכולוגיים שנוצרים במהלך החיים.</p>
<p> "הפרעת אכילה תת קלינית, מתארת נשים העסוקות רוב חייהן בדיאטה ומוטרדות ממשקלן, החל מאישה שנעה כל חייה בין 5 ל-20 קילוגרם מעלה ומטה במשקלה, וכלה באישה אשר נמצאת בדיאטת שמירה מתמדת, ממעטת לאכול בכל הארוחות, מגבילה את עצמה באוכל, וכשהיא 'מועדת' נוצר אצלה צורך 'לקזז' בארוחה או ביום הבא על ידי התנזרות או צום מלא".</p>
<p> </p>
<div class=

הסימן הראשון של חוסר השליטה מגיע בהריון שבו הגוף מקבל צורה אחרת <br />אלוסטרציה: ASAP photos" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/932/11932/380×225.jpg?1170257294" /> </p>
<div> הסימן הראשון של חוסר השליטה מגיע בהריון שבו הגוף מקבל צורה אחרת<br /> אלוסטרציה: ASAP photos</div>
</p></div>
<p> <em>ג'נט באומגולד-לנד,</em> עובדת סוציאלית קלינית, ממקימות מרכז ייעוץ לאישה המתמחה בייעוץ וטיפול בנשים בגישה פמיניסטית, טוענת כי האימהות – על השינויים הפסיכולוגיים שבה – גורמת למצוקות של נשים על רקע האוכל. "בקבוצה של אמהות אותה הנחיתי לאחרונה, עסקנו בעיקר בהפרעה של אכילת יתר והתעסקות יתר עם דימוי הגוף ועם אוכל. לא קראנו לזה 'הפרעות אכילה' (Eating Disorder) אלא 'אכילה בעייתית' (Disordered Eating). היו בקבוצה נשים שללא ספק סובלות מהפרעות אכילה, אבל לכולן היה למעשה מכנה משותף: חוסר השליטה שלהן על האוכל. אצל חלקן זה בא לידי ביטוי בבולמוסי אכילה ולאחריו צום. רובן עסקו ועוסקות שנים רבות מחייהן בדיאטות, ואלה הפכו להיות העיסוק המרכזי בחייהן. האוכל אינו רק אוכל. הוא המציל והוא האויב. עוגייה איננה סתם עוגייה, אלא כישלון או הצלחה".</p>
<p> הסימן הראשון של חוסר השליטה מגיע בהריון שבו הגוף מקבל צורה אחרת. "במהלך ההריון הגוף גדל וקורים לו דברים שאין לנו שליטה עליהם", ממשיכה באומגולד-לנד. "התחושה הזאת כמובן מתעצמת כשנולד התינוק. פתאום אין שליטה על היצור הזה, ועל הזמן, ועל הזוגיות ועל העצמי. פעמים רבות אמהות טריות רוצות למלא את עצמן משום שהן כל כך עסוקות בהזנת הילד, אבל אין מי שיזין אותן וימלא אותן באנרגיות שהן נותנות. בן הזוג שעד הלידה היה מסור ותומך, הופך פעמים רבות להיות מרוחק ומנותק. הוא מרגיש שהאהבה של האם נתונה באופן טוטלי לתינוק ולמעשה מישהו לקח את מקומו, ולכן הוא מעדיף להישאר שעות נוספות בעבודה כדי לעבד עם עצמו את מצבו החדש. כך נוצר מצב שבו האם אינה מקבלת מבן הזוג את ה'תזונה הרגשית' שלה היא כל כך זקוקה, והיא מזינה את עצמה באמצעות סיפוק מיידי שתמיד נמצא שם. הרעב הזה הוא בפירוש רעב רגשי".</p>
<p> גם מירה דנה רואה באמהות מקור למצבים פסיכולוגיים שיכולים להציף קונפליקטים חבויים מעל לפני השטח ולהוביל להפרעות אכילה. "כשהאישה יולדת, היא בעצם צריכה לתת את כולה לתינוק נצרך ונזקק, להשקיע בו את כל משאביה ולמלא את הצרכים הבסיסיים שלו. לשם כך היא נאלצת לזנוח את כל עיסוקיה האחרים. המצב הזה עלול להביא למצבים פסיכולוגיים חדשים שעליה להתמודד איתם. למשל, להזכיר לה מצבים בחייה שבהם היא הייתה מאוד נזקקת, והתינוק משקף לה את הנזקקות הזאת. במקרה כזה עלול להיווצר מעין חלל שצריך למלא באוכל. האוכל, למעשה, 'סותם את הפה' לנזקקות ומשתיק אותה.</p>
<p> "מצב פסיכולוגי נוסף שעלול להיווצר הוא התמודדות האם החדשה עם האם המופנמת בתוכה, זו שלא יכלה לספק לה את מה שהייתה צריכה. התהליך של הריון ולידה מעורר את המקום הראשוני של יחסי האישה עם אמה באופן לא מודע. אם אמא שלה הרגישה דוחה ולא מושכת בתהליך האימהות שלה, יכול מאוד להיות שמשהו נשאר אצלה מהתקופה ההיא ועכשיו זה צף על פני השטח. היא מרגישה תחושה קשה עם האימהות שלה וקשה לה לדעת מדוע זה קורה לה".</p>
<p> בכתבה הבאה נדון בגורמים פסיכולוגיים וסביבתיים להפרעות אכילה ונגיע גם לסיבה שבשלה בעצם אנחנו קוראים את הטקסט הזה: הפיתרונות המיוחלים.</p>
</p>
<p style=

משפחה

אמהות אוכלות את עצמן

חיים רצופים בקונפליקטים

ערוצי תוכן

מיוחדים

שירות לקוחות

יובל סיגלר תקשורת בע״מ