אמא, תגידי לו!!!

2. אני הבוסית!

הסיטואציה: אתם מאושרים לראות את בן השנתיים וחצי שקוע כל כולו בתחרויות עם צי המכוניות שלו, אבל השמחה לא נמשכת זמן רב. פתאום מגיחה מהחדר הסמוך אחותו בת החמש ודואגת "להעלים" לו את אחת המכוניות. כעת, הקטנצ'יק כועס ודורש את הצעצוע בחזרה. הוא מושך אותו לעברו, אבל אחותו החזקה ממנו לא משחררת בקלות. הוא מגיע אליכם בבכי היסטרי ודורש את התערבותכם. אתם פונים אליה ומסבירים לה שהצעצוע שייך לאחיה ומציעים לה צעצועים אחרים. אבל מבחינתה שום צעצוע אחר אינו אטרקטיבי. אתם לוקחים ממנה בכוח את המכונית ומחזירים לו. אבל היא בהפגנת כוח האומרת "אני כאן הבוס ואני עושה מה שאני רוצה!" – שוב לוקחת ממנו את המכונית. כעת אתם כועסים וגם נתונים בדילמה. מחד, אתם יכולים לקחת את הצעצוע ולהעלים את הגורם למריבה. מאידך, זה לא הוגן כלפי האח הקטן.

מה עושים? "כהורים, עלינו להעריך מה אנו רוצים להשיג בתגובתנו. האם אנו רוצים שקט תעשייתי, האם אנו רוצים לבטא את הכעס שלנו על המעשה, לבטא רחמים כלפי הקטן, להחזיר את השליטה, ואולי לערוך 'משפט צדק'?", אומרת ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית ומחברת הספרים "דיאלוג עם ילדים" (הוצאת דביר) ו"הורים, ילדים ומה שביניהם" (הוצאת עמיחי). "במקרה המתואר, האחות איננה רוצה רק להוכיח שהיא ה'שולטת', היא גם רוצה לבדוק האם ההורים מעדיפים את אחיה, לכן התערבות קבועה לטובת האח רק תעורר אצלה תחושה שאותו אוהבים יותר. לכן, על ההורים לנהל מריבה זו כך שלא תיפתר רק הבעיה הספציפית, אלא ללמד שיעור חשוב על מערכות יחסים ועל תקשורת תוך מתן תחושת שייכות וערך לכל אחד מהם".

ד"ר כצנלסון מסבירה כי אין כאן פתרון קסם, ועל ההורה לבחור את האפשרות המתאימה לו ביותר: האפשרות הראשונה היא לכוון את שני האחים למשחק משותף. ההכוונה צריכה לא רק להיאמר במילים, אלא בהתערבות ממשית. למשל, ההורים יכולים לחלק תפקידים בין הילדים: "את תסיעי את המכונית עד לכאן, ומכאן אחיך יסיע אותה", או "אני אסיע את המכונית, וכל פעם אחד מכם יעזור לי לפי בקשתי".

האפשרות השנייה היא להסיח את תשומת ליבו של הילד מהמכונית ולהציע לו פעילות אטרקטיבית אחרת. בפעולה זו, הצורך של אחותו במכונית פוחת וכבר לא "משתלם" לה לקחת לו את הצעצוע. בנוסף, אחיה זוכה לתשומת לב הורית שאיננה מתפרשת על ידה כנקיטת עמדה בעדו וכנגדה.

האפשרות השלישית: לקחת את המכונית משניהם, במטרה ללמד את הגדולה שההתעקשות על הצעצוע איננה משתלמת – למרות שגם אחיה הפסיד. מעבר לכך, בסיטואציה זו, האח הקטן ילמד שאין צדק מוחלט, וגם "יחוסן" לקראת התמודדות עם המציאות. התגובה הרביעית, אם כי היא הפחות טובה, היא לקחת את המכונית ולהחזירה לאח הקטן. "במעשה זה ההורה מראה לילד כי איננו מוכן שבעל הכוח ישלוט. אך אם זוהי תגובה קבועה, היא תעורר תחושת קיפוח", היא אומרת.

קנאה בין אחים קשורה בעקיפין בתחושת חֶסֶר בחום ובתמיכה מהסביבה. איור: יובל רוביצ'ק

3. אני ראשון!

הסיטואציה: רגע לפני שאתם נכנסים למכונית, כבר פורצת מריבה בין ילדיכם בני החמש והשבע. העילה למריבה: מי ייכנס ראשון. בן השבע ממרר בבכי כשהוא מגלה שאחיו הקטן, הזריז והתחרותי, "ניצח" במשימה. עוד בטרם מריבה זו דועכת, מתחילה מריבה נוספת, הפעם על "המושב הנכסף". בן החמש, שנכנס למכונית ראשון, גם התיישב ליד החלון. האח הגדול חש כישלון נוסף על כך שעליו לשבת כעת באמצע, בין אחיו האמצעי לאח התינוק. אתם נכנסים הביתה מותשים מהנסיעה, רק כדי לגלות שגם בבית יש סיבה למריבה: מי ראשון במחשב ומי תופס את הטלוויזיה. אתם בדילמה: אתם יודעים שיש לכם ילד תחרותי, ותכונה זו בולטת בעיקר במריבות עם אחיו הגדול. מנגד, אתם לא רוצים ליצור מצב שבו אתם מגוננים על הגדול, ובתוך כך מעצימים את מצוקתו בהשוואה לאחיו הצעיר ממנו.

מה עושים? עמית מסביר כי לפי הגישה האדלריאנית, מריבה זו – בדומה לכל מריבה בין אחים, היא מריבה על תחושת שייכות והערכה של ההורה ועל תשומת ליבו. אם יש תחושה שהמשאבים הללו מוגבלים, למשל שההורה מעדיף אח אחד על פני האחר, התחרות רק גוברת. סיבה נוספת לתחרותיות בין האחים נובעת מרצונם שהדברים יתנהלו בדרך שלהם, למשל, אם אחד האחים רוצה להיכנס ראשון לרכב, לפי השקפתו הוא אינו צריך להתחשב באחיו.

"באופן כללי, הורים צריכים להפסיק לערוך השוואות בין אחים, משום שהשוואות אלה רק מגבירות את התחרות. למשל, לא לומר 'מי התנהג הכי יפה היום?', 'מי יסיים להתקלח הכי מהר?' וכדומה", מסביר עמית. "שימוש במשפטים כאלה מעביר את המסר שאין מקום שווה לשני האחים, ושהתחרות על מקום בלב ההורים כדאית. במקום זאת, יש לשמור על גישה שווה: כולם מנצחים, המקומות הטובים שמורים לכולם. במקביל, יש להעביר את המסר כי אין התנגדות עקרונית לתחרותיות, וכי תחושת ההערכה כלפי הילד אינה תלויה בתוצאה שתושג. כך, אחים המתחרים ביניהם יודעים כי גם אם אחד מהם מפסיד לאחר, הוא עדיין אהוב ומשמעותי להוריו".

עמית מציע להורים לא למהר להתערב, כל עוד המריבה נשארת במסגרת גבולות סבירים: "יש להתערב רק כשהמריבה חורגת מהסביר. למשל, אם אחד האחים רץ ודוחף כדי להגיע לרכב, ההורה מחויב להתערב ולהעיר לו במטרה לבלום תחרות מוגזמת. משפט כמו: 'למה אתה דוחף בכוח את אחיך?' מיטיב להסביר כי פגיעה באחר איננה מקובלת. במקביל, כדי להציע פתרון לנושא התחרות, יש לתת יותר מקום לעקרונות של 'חלוקה', 'הוגנות' ו'צרכים'. למשל, מומלץ לתכנן את הישיבה ברכב כך שיהיה סבב מוסכם וידוע מראש שנותן מענה לצרכים של כל הילדים וגם מצמצם את התחרות. בדרך זו, האחים לומדים שהמשאבים מחולקים באופן הוגן לכולם ולא על פי כוח או זריזות".

4. ירוקות מקנאה

הסיטואציה: אינכם מחסירים דבר מבנותיכם בנות השבע והתשע. כל פריט וכל משחק נקנה פעמיים כדי לא לעורר גילויי קנאה. אבל דבר אינו עוזר. אם קניתם לקטנה נעליים חדשות כי הישנות התבלו, הגדולה "תפרגן" במילים: "איזה נעליים מכוערות קנו לך". זוהי רק דוגמה אחת לגילויי הקנאה המגוונים, כמו: "הצמות שלי יותר יפות משלך", "לי יש יותר טושים מאשר לך", שיכולים להתפתח לקללות ועד לאלימות פיזית. אתם מוצאים את עצמכם עסוקים כל היום בהפרדת כוחות, מבלי להבין מה גורם לקנאה כה עזה, בפרט כשאתם מקפידים על יחס שוויוני בין השתיים.

מה עושים? "קנאה היא רגש טבעי שכולנו חווים, ולא ניתן להעלימה לחלוטין", מסבירה ד"ר שירי שדה שרביט, פסיכולוגית, מטפלת בילדים ובמשפחות ומרצה בבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה. "עם זאת, גילויי קנאה בין אחים צריכים להיות מוגבלים ולא להפוך לדומיננטיים במערכת היחסים, אחרת הם הופכים להרסניים. בסיטואציה המתוארת, הקנאה מצויה בעוצמות חורגות מהרצוי, וכדאי שההורים יבדקו מה מבטאות האחיות בהתנהגותן הקנאית".

לדבריה, קנאה בין אחים קשורה בעקיפין בתחושת חֶסֶר בחום ובתמיכה מהסביבה. לכן, כדאי לבחון האם כל אחת מהילדות זוכה למספיק הזדמנויות להרגיש מוערכת ואהובה בעיני ההורים. בנוסף, חשוב שההורים יקדישו זמן לכל אחת מהבנות בנפרד, ועם זאת יקפידו על בילויים משפחתיים משותפים, כך שהבנות יחושו שיש מספיק מקום במשפחה לצרכים ולרצונות של כולם.

בסיטואציות של קנאה, מציעה ד"ר שדה שרביט להורים להפעיל שיקול דעת מתי ראוי להתערב: "אם האחיות מפגינות גילויי קנאה סבירים, אפשר להתעלם מהם. במצב שבו הקנאה עוברת לאמירות משפילות, דרושה התערבות והסבר כי שפה זו איננה מקובלת בבית. למשל, אם אחת הילדות מציירת ציור ואחותה מייד מציגה ציור שלה ואומרת: 'שלי יותר יפה', אפשר להתעלם או לומר בעדינות: 'שתיכן מוכשרות ושני הציורים יפים'. אך אם אחת הבנות אומרת לאחותה: 'איזה נעליים מכוערות קנו לך', יש להגיב באופן מיידי במשפט כמו: 'אנחנו לא מסכימים שתעליבי את אחותך בצורה כזו'. ולהיפך – כשהן משתפות פעולה יש להחמיא להן".