אמא של ולנטינה

כדאי לשים לב לתופעה מעניינת, והיא שסרטים ישראליים שמבוססים על ספרים מתבלטים בנוף. בקולנוע ההוליוודי העכשווי, אדפטציות מספרים לקולנוע מבליטות פן ויזואלי עשיר וראוותני הבא לפצות על מה שחסר בספרות כביכול, אך רווח בקולנוע. הן נוטות להתמצות בניסיון בטל להקים לחיים את הסיפור, שסופו כמעט תמיד במפח נפש. התוצאה, לרוב, רק מנכיחה את עליונותו של הדמיון על פני התמונה המצולמת. הטקסט חי, בעוד התמונה מתה.

בישראל, כנראה מפני שממילא אין תקציבים למופעי ראווה מסנוורי עיניים, הספר הוא דווקא זה שמעשיר את הסרט, בדמויות מלאות ובסיפור אמין ורב-פרשנויות. תסריטאי האדפטציות בארץ לוקחים על עצמם רק את תפקיד הפרמוט-מחדש של הספר, בעודם שואבים מתוכו את כל חומרי הגלם של התסריט. נכון, זה לא תמיד עולה יפה, אבל אחוזי ההצלחה גבוהים (מישהו לרוץ איתו, הממונה על משאבי אנוש, בופור, ועוד).

הסיפור הוא העיקר

אמא של ולנטינה הוא דוגמא מצוינת לאותו שילוב פורה ומפרה בין הספרות לקולנוע בישראל. הסרט, המבוסס על נובלה של סביון ליבריכט תחת אותו השם, הוא סיפור קאמרי, אנושי ועמוק. הוא מגולל את סיפורה של מערכת יחסים חריגה בין קשישה פולנייה, ניצולת שואה, למטפלת הצעירה שלה, עובדת זרה מפולין.

דירתה של הקשישה, מקום ההתרחשות העיקרי, משמשת כמעבדה חברתית בה טראומת השואה והיחס לאחר בחברה הישראלית מעורבבים במינונים שונים, בדרך לפיצוץ בלתי נמנע. וזה כל מה שאומר בקשר לעלילה, שכן מה שכבר נכתב כאן עשוי להיחשב "ספויילר" בעיני המחמירים.

הבמאים, אריק לובצקי ומתי הררי, עשו עבודה סולידית ולא מתחכמת. הם מניחים את הסיפור במרכז הבמה ונותנים לו לספר את עצמו, כאילו הוא הגיבור הראשי, ולא הדמויות. העריכה של הילה מיכוביץ' סיטון מושכת את זמן ההתרחשות באופן אשר לא מספק מיד את הצופה, ומשאיר זמן להרהר. הקצב האיטי הולם את התוכן המורכב ומפרגן לאינטליגנציה של הקהל.

כדאי ואף רצוי לתהות שמא השואה אינה מושא סנסציוני שהעלילה מתרפקת עליו. במידה רבה ניתן לטעון שהסרט מנציח את הסטריאוטיפ, שהוא כמוטיב חוזר בקולנוע הישראלי, המאפיין את ניצול השואה כזר, גלותי והוזה. עם זאת, הסרט בהחלט שווה צפייה בשל היותו מרגש, אינטליגנטי ומעורר דיון.

לצפייה בטריילר הסרט:

אמא של ולנטינה | בימוי: אריק לובצקי, מתי הררי | על פי סיפור מאת סביון ליבריכט | 76 דקות | ישראל

הסרט מוצג בבתי הקולנוע ברחבי הארץ