אמא, כואב לי!

ערב, הילדה בוכה.
"מה קרה?", אבא שואל.
"כואבת לי הרגל".
אנחנו מביטים ברגל הכואבת. נרגענו – זו אינה הרגל שהיא שברה לפני שנתיים.

"מתי הספקת ליפול?"
"לא נפלתי, כואבת לי הרגל".
"את רוצה עיסוי?", אבא שואל.
"כן".

אני בינתיים עסוקה בהנקת הקטנה, שבעצמה סובלת מחום ושיעול כבד.
"איך עכשיו, יותר טוב?", אבא שואל לאחר נצח של שחיקת המרפק ושורש כף היד.
"לא, זה ממש כואב לי…", היא ממשיכה לבכות.
זה לא עובר ואנחנו כבר מתחילים להילחץ.
"רוצה ללכת לבית החולים?", אבא שואל.
"כן".
אוי לא – היא רצינית. היא יודעת שזה לא כיף להיות שם.
"מה אתה אומר?", פניתי לבן זוגי.
"נחכה לבוקר", הוא מציין נחרצות לאחר שהבחין שהיא הולכת כרגיל, למרות ה"כאב הנוראי" ברגל (נחרצותו נובעת בין היתר מהפיכתו לסוג של מומחה אורתופדי בעקבות כמה וכמה תאונות אופניים).

לאחר לילה לבן של עיסויים, הילדה ממשיכה לבכות ברעד ממשי גם בבוקר, ואצלי מבצבץ ספק. מסכנה, אולי היא באמת סובלת?

"רוצה אקמולי?", גיליתי תושייה, ואלתרתי פלצבו ביתי: סירופ פטל מדולל בבקבוק אקמולי.
"כן".
"איך את מרגישה?", שאלתי, שתי דקות בלבד לאחר נטילת הסירופ.
"טוב, לא כואב יותר".
כמה חבל, איך לא חשבתי על זה קודם?



חרדת יתר מצד ההורים

ד"ר לאה קורן, רופאת ילדים בכירה בבית החולים "דנה" במרכז הרפואי סוראסקי בתל אביב, מציינת כי תופעות של כאב פסיכוגני, כלומר כזה הנובע ממקור פסיכולוגי, הן שכיחות מאוד בקרב ילדים. אולם לדבריה, לרוב לא רצוי לייחס למקרה חד פעמי חשיבות רבה מדי.

ומה אם התופעה הופכת למטרד? מה אם הילד מתלונן תדיר על כאבים ואינו רוצה ללכת לגן?
"כאשר התופעה חוזרת על עצמה ונמשכת לאורך תקופה ייתכן כי מדובר בהפרעה סומטופורמית", מסבירה ד"ר קורן. "זוהי תופעה פונקציונלית שביטוייה הם גופניים, אך מקורה פסיכולוגי. בפועל לא קיימת פתולוגיה גופנית שיכולה להסביר את התופעה".

ד"ר קורן מבחינה בין שתי קבוצות של מצבים הממחישים את הקשר בין גוף ונפש: תופעות סומטופורמיות, שאין להן שום מקור פתולוגי גופני, ומולן מחלות פסיכוסומטיות, המתפרצות בעקבות מצב נפשי שקשור בלחץ או בחרדה. דוגמה למחלות כאלה הן: אסתמה, פריחה, שלשולים, כיב קיבה, אקזמה ועוד. כעת, כשהמונחים ברורים, חשוב להבין כי התופעה הסומטופורמית עלולה להתעצם בעקבות חרדת יתר מצד ההורה, כך לדברי ד"ר קורן.

"הגיעה לטיפולי ילדה כבת חמש וחצי, שהתלוננה במשך כחודשיים על כאבי בטן חזקים, חוזרים ונשנים", היא מספרת. "הוריה לקחו אותה לכמה מומחים באופן פרטי, ואלו ביצעו מספר בדיקות פולשניות שכללו החדרת צינורות. היא אף נשלחה לאשפוז בבית החולים. בסופו של דבר התברר כי הילדה סבלה מתופעה סומטופורמית".

מה היה הרקע לתופעה במקרה הזה?
"הרקע לתופעה היה שהילדה לא רצתה ללכת לחוג התעמלות קרקע, אך כנראה חששה לפנות בנושא להוריה. אמה, שהיתה ספורטאית בעבר וחינכה את כל ילדיה לעיסוק בספורט, ניבאה לה עתיד גדול בתחום. אולם הילדה לא אהבה את זה. מה שהעצים את התופעה היו חרדת יתר ולחץ מצד האם, שבאמצעותם היא שידרה לילדה את תחושותיה. הרי הפנייה למומחים רבים וביצוע בדיקות לא נעימות היו למעשה מיותרים. כאשר הילדה הפסיקה להשתתף בחוג, הכאבים פסקו".

איך מאבחנים שהתופעה היא סומטופורמית? איך הילדה אובחנה במקרה שתואר?
"היו כמה תסמינים לכך: התופעה היתה ממושכת – כחודשיים; היא לא לוותה בתסמינים האופייניים לכאבי בטן, כמו: שלשול, עצירות, הקאות או הפחתה במשקל; הילדה היתה עצובה, ובשל כך אף דאגו להביא לה כלב; הילדה לא התעוררה בלילה משנתה עקב כאבי בטן; לחץ של האם על הילדה ללכת לחוג – האם התפארה ביכולותיה של הילדה בחוג, וציינה כי הילדה אינה רוצה ללכת לשם באחרונה בגלל כאבי הבטן; דאגת יתר של האם, שבמקום לשדר לילדה שהיא בריאה פנתה לכמה רופאים שביצעו בדיקות רבות מדי".

"פעמים רבות ההפרעה הסומטופורמית מתאפשרת על ידי כך שההורים עצמם חרדים ממחלות, עקב טראומה כמו מחלה של אדם קרוב. בשל כך, ייתכן כי הם משדרים לילד את פחדיהם וכך בעצם נותנים לגיטימציה להתפתחות כאב למימדים שיפריעו לתפקוד הילד, ותורמים להעצמת התופעה".

האם אנו כהורים יכולים לזהות כאב פסיכוגני?
"כאמור, מדובר בתופעה חוזרת וממושכת. יתר על כן, התלונה למיקום הכאב עשויה להשתנות. לדוגמה, פעם ברגל ימין ופעם ברגל שמאל. בנוסף, הכאב אינו מלווה בתופעות אחרות שיכולות להתאים למחלה, כמו במקרה של הילדה, והכי חשוב, הכאב אינו מעיר את הילד משנתו. ישנם ילדים למשל עם שיעול פסיכוגני, שבמהלך היום הם משתעלים ובשנתם השיעול נפסק".



חוויית כאב ולא מניפולציה

השאלה שהכי מטרידה את ההורים בהקשר הזה היא האם הילד שלהם אכן חש בכאב, כאשר המקור הוא פסיכולוגי. אנדרס קוניצ'זקי, פסיכולוג קליני, מנהל המרפאה הפסיכוסומטית במרכז "שניידר" לרפואת ילדים, מציין כי כאב הוא סובייקטיבי ולכן קשה מאוד למדוד אותו. לפיכך, אנו מדברים על חוויית כאב גם כשמדובר בכאב פסיכוגני. "אצל ילדים חשוב להבין את חוויית הכאב בהתייחס לשלב ההתפתחותי שבו הם נמצאים", הוא מסביר. "אצל תינוקות, למשל, תגובה לכאב היא רפלקסיבית, בעוד פעוטות בני 18חודשים ומעלה כבר אומרים 'איי' כדי לבטא תחושת כאב".

"ילדים בגילאי טרום בית ספר יכולים להשתמש באסטרטגיות התמודדות, כמו חיפוש אחר חיבוק או שימוש בהסחות דעת כדי להקל על הכאב. ילדים בגילאי בית ספר כבר מסוגלים לציין רמות של כאב ולקשר תחושות פסיכולוגיות לכאב. מחקרים קליניים מצאו כי סף הכאב גדל עם העלייה בגיל, כך שילדים בגיל הרך רגישים יותר לכאב מאשר ילדים מעל גיל שבע".

האם ילד יכול לשכנע את עצמו שכואב לו במקום מסוים בגוף?
"מכיוון שכאב הוא חוויה סובייקטיבית, לשכנוע העצמי או לדמיון יש תפקיד חשוב גם בהחרפה של הכאב וגם בטיפול. אם למשל נתחיל להתמקד בתחושות שאנו מרגישים במצח ולאט לאט נתחיל לדמיין שהאזור מתחיל לכאוב, חלקנו יתחיל לחוש כאב קל באזור. בדרך כלל, חוויה זו תתבסס על תחושות חלשות שכבר קיימות, מכיוון שתמיד נוכל למצוא כאב חלש באזור כלשהו בגוף. אולם כפי שניתן להגביר את חוויית הכאב בעזרת הדמיון, ניתן גם להקטינה באותה דרך".

האם יש מקרים שבהם כאב פסיכוגני מתברר כמניפולציה של הילד?
"כאב פסיכוגני הוא כאב אמיתי, ולכן לא ניתן לומר שהוא מניפולציה. כאב אצל ילד הוא סימן למצוקה ולא למניפולציה. כאמור, הילד באמת חווה כאב, גם אם אין לכך סיבה גופנית. עצם העובדה שמקור הכאב הוא פסיכולוגי אינה מעידה על כך שהילד מתחזה או יכול להפסיק את הכאב מרצונו. יתר על כן, אף שאנו, בתור הורים, רואים שהילד מעצים את חוויית הכאב, חשוב לברר מה מנסה הילד להגיד לנו דרך הכאב. כך לדוגמא, ילד ידווח על כאב לפני הליכה לגן, מכיוון שמישהו מציק לו שם או כחלק מתסמין של חרדה".

קוניצ'זקי מוסיף כי חשוב לזכור שגם אם כאב הוגדר כפסיכוגני, לא ניתן לשלול במאת האחוזים קיומה של בעיה רפואית, ולכן חשוב להיות זהירים בהתייחסות לתלונות הילדים.

גם ד"ר קורן מדגישה: "תמיד יש להתייחס ברצינות לתלונות הילדים ולגשת לבדיקה רפואית. כאשר מגלים שהכל תקין יש להתייעץ עם הרופא לגבי אופן הטיפול בתופעה".

בחלק השנייה של הכתבה: כך תטפלו בילד שמתלונן על כאבים שמקורם פסיכולוגי»

 

מתוך: מגזין הורים וילדים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה