אל תכתבי את זה – רומן בהמשכים

"אל תכתבי את זה" מאת נופית לוי-איתן | עיצוב גרפי: רוני יהל-מורין
"אל תכתבי את זה" מאת נופית לוי-איתן | עיצוב גרפי: רוני יהל-מורין

הממתק האסקפיסטי שכולנו צריכים עכשיו. צ'יק-ליט שהוא גם מתח מצחיק ושנון. בשבועות הבאים נפרסם כאן בהמשכים את ספרה של נופית לוי-איתן. אז לכו להכין קפה, אפשר גם כוס יין, אנחנו מתחילות

88 שיתופים | 132 צפיות

בגיל 40 לקרן נחום-יעקבי אולי לא היה הכול, אבל היה לה מספיק: בעל מוצלח, שלושה ילדים לא מנג'זים בעליל, אוסף נעליים שמצדיק תערוכת רטרוספקטיבה, חברה אחת ממש טובה, נמסיס מעצבנת במסווה של חברה, ועבודה שרוצה להיות קריירה כשתגדל. היו לה גם מספיק פרויקטים כדי לתחזק את מעמדה כעורכת תוכן פרילנסרית עסוקה למדי, אם כי לא מספיק כדי למנוע ממנה לצפות ביותר מדי טלוויזיה או לתהות מדי פעם האם אבי המאירי, הבוס והמנטור שלה לשעבר, צדק כשפיטר אותה במפתיע לפני עשר שנים. 

אבל אז הגיעה הודעת ווטסאפ אחת שהפכה לה את החיים: אבי המאירי התאבד בלי שום סיבה נראית לעין. מקום העבודה הקודם של קרן שוכר אותה כדי לכתוב ערך ויקיפדיה לזכרו ומה שמתחיל כמשימה פשוטה שקרן יכולה לעשות בשנתה, מתגלה כפרויקט שידיר שינה מעיניה ויאיים להטביע אותה במרק מבעבע של פשעים ושנאות ישנות.

"אל תכתבי את זה" מאת נופית לוי-איתן | עיצוב גרפי: רוני יהל-מורין
"אל תכתבי את זה" מאת נופית לוי-איתן | עיצוב גרפי: רוני יהל-מורין

פרק 1

הטלפון שלי משמיע איזה צפצוף אבל לי לא אכפת כי אני יודעת שזו קבוצת ווטסאפ כלשהי. אני, אם לא אכפת לחברי קבוצת "עכשיו בגן חצב", צריכה לכתוב למחר עוד ארבעה עמודי מוצר ל"זהבי ברגים אומים ודסקיות לתעשייה" וכל מה שיש לי בנושא כרגע זה בדיחות. לא שזהבי ברגים אומים וכו' וכו' היו צוחקים מהן, חוש ההומור שלהם מוגבל לגיחוכים נוכח הסעיף בהצעת המחיר שלי שקובע שהתשלום יועבר ביום מסירת הטקסט, וגם אלו נעלמו כשזהבי הבינו שאני לא עובדת בשוטף פלוס 30. הייתי צריכה להגיד להם כבר אז שאני לא מעוניינת, סליחה "עמוסה בפרויקטים אחרים כרגע ולכן לא אוכל להקדיש לפרויקט שלכם את הזמן הנדרש", שזה מה שאני אומרת ללקוחות שברור שיתישו אותי עוד לפני שנכתבה מילה אחת, אבל מסתבר שאנשים לא מעוניינים לשלם לעורכי תוכן אם הם לא כותבים עבורם טקסטים, וגם כשכן הם עלולים לגלות הססנות בעניין. 

עוד צפצוף מכיוון הטלפון אבל אני לא מקשיבה. אני חושבת על בורג ראש אלן, בורג אלן בלי ראש, בורג אלן ראש כפתור ובורג אלן ראש שקע. איך אפשר להקדיש דף שלם לכל אחד מהברגים האלו אם אני אפילו לא יכולה להתייחס אליהם כאחים למשפחת אלן, שקיבלו שמות כל־כך מטומטמים כי ההורים שלהם כנראה גם כן אחים? אין ברירה, אני מקלידה "בורג ראש אלן" בראש הדף, ושופכת עליו את כל המידע שיש לי (תקן, קוטר, חוזק, צבעים, ציפויים). זה לא הרבה, אבל זה יספיק לכרגע. 

מזל שהגדרתי לכל הקבוצות בווטסאפ צליל התראה זהה, ככה אני יודעת שאין מה להסתכל, זו רק הודעת שרשרת מימי קום האינטרנט על דוגמיות בושם מורעלות!!! בקבוצת "משפחחח" או הזמנה למכירת בגדים!!! בבית של אחת האימהות מ"ד'3 נותנים בראש" או בקשה לתרום דם בדחיפות!!! למישהו חולה שכבר הבריא בקבוצת "זקני תיכון צפת – מחזור כ"ו". תמיד השמות המתחכמים האלו, כאילו שלתת לקבוצה שפתחת שם אינפורמטיבי רגיל זו אינדיקציה לאישיות פגומה, ולא זה שבכלל פתחת קבוצה מלכתחילה. ותמיד עם תועפות סימני קריאה, הרבה יותר משמותר לכתוב בהודעה אחת. אני עורכת אז אני יודעת בדיוק כמה סימני קריאה מותר לדחוף בהודעה אחת, וזה תמיד אפס. 

אני לא משתיקה את הקבוצות כי פעם בכמה זמן באמת עובר שם מידע חיוני (חומר למבחן בחשבון של ד'3, מתי החתונה של מיתר, בת־דודה שלישית שלא ידעתי שיש לי, שנופלת בדיוק על התקף אלרגיה שגם לא ידעתי שיש לי, פעילות הורים בגן לקראתה צריך לתפוס ראשונה את משבצת ה"מביאה כוסות חד־פעמיות", הודעה מוועד הבית על שיפוץ בן שבוע למעלית בבניין שבגללו איאלץ לטפס במדרגות על עקבים במשך החודש שהשיפוץ ייקח בפועל, כאלה דברים). אם הזרזיף הרגיל מתחלף בשטף עצבני של הודעות, אני מסתכלת מה קורה. לרוב מדובר בשרשור הודעות "מזל טוב!" לקראת יום ההולדת של איזו מיקה או עלמה או בשרשור "היה ממש כיף, מזל טוב!" 10 דקות אחרי שנגמר היום הולדת של מיקה או עלמה. 

לפעמים לא אבל לרוב כן, ולכן כשהטלפון ממשיך לצפצף אני מעבירה אותו לרטט. אין לי זמן לזה עכשיו כי אני צריכה לעבוד. היה לי די זמן לעבוד, כמובן, אבל אני העדפתי לצפות בלופ בלתי נגמר של "בנות גילמור" באייפד, אז ברור שזה יותר דחוף מלכתוב על "בורג אלן בלי ראש", שרק עכשיו קיבל כותרת ושלושה משפטים משלו. עוד דברים דחופים יותר מ"בורג אלן ראש כפתור" (כותרת ושתי פסקאות) ו"בורג אלן ראש שקע" (כותרת ושבעה משפטים): טוויטר, לנעוץ בגדים מוצלחים ואאוטפיטים ראויים בפינטרסט, לקנות נעליים ב־6pm, לבדוק מי זו השחקנית ההיא ששיחקה בסרט ההוא, להסתכל בערך ויקיפדיה שלה כדי לוודא שגם היא מזדקנת, לתקן פרט אזוטרי בערך ויקיפדיה של מישהו אחר, לבדוק מה שלום הערכים שאני כתבתי ולנשום לרווחה שהם נראים אותו דבר, עוד טוויטר, לקרוא מאמר על איך לקנות אושר במגזין "דה אטלנטיק", לחשוב לעצמי "קריאה זה דבר מאוד מרגיע", לקרוא 3 עמודים בספר המתח החדש בסדרה של ג'יי.קיי רולינג ולהיזכר למה לאחרונה אני קוראת כמעט אך ורק ספרות מהמאה ה־19, לראות ביוטיוב סרטון הדרכה לתיקון עצמי של שן שבורה ולהזדעזע ממה שאנשים עושים לעצמם, לראות ביוטיוב סרטון על תיקון עצמי של שן שבורה שהשתבש קשות ולהזדעזע גם מזה למרות שזה היה צפוי, לבדוק האם מישהו הצליח להנפיק נעליים אדומות מושלמות שעוד אין לי (התשובה היא תמיד לא, אבל איך אני אדע אם לא אקנה אותן?), שוב טוויטר, לגגל "תרגול מוטוריקה עדינה לילדים בגיל גן באמצעות אוריגמי", והכול תוך כדי צפייה ב"בנות גילמור" במסך־בתוך־מסך באייפד כדי שלא יהיה לי משעמם בזמן שאני קופצת מעניין לעניין כדי שלא יהיה לי משעמם. אין, אני אלופה במולטי־טאסקינג כל עוד לא מדובר בעבודה.

הטלפון עובר לזמזם, מתעלם מזה שרֶטט זה בכלל לא שקט אלא פשוט סוג אחר של רעש. לא אכפת לי. אני מסדרת את הטקסט עכשיו ומתאימה את חלקיו העקומים קצת זה לזה, כמו חיקוי לגו שנקנה בשוק ולכן לא מתחבר עד הסוף. אבל אני לא מודאגת, אני עושה את זה כבר די הרבה זמן ואני יכולה להעריך באותה דייקנות בה אני שמה אייליינר מדי בוקר לאיזה טקסט הלקוח מצפה וכמה גנרי הוא צריך להיות כדי שהוא יהיה מרוצה ממש. אני מפזרת בטקסט "איכותי" ו"מגוון רחב" ומגוונת מדי פעם עם "איכותי במיוחד" ו"מגוון רחב במיוחד". זה לא מספיק, אז אני משליכה עוד קצת "ייחודי", "מתקדם", "חדשני" ומוסיפה גם "אופטימלי" ו"מיטבי", אבל לא באותו עמוד כי למרות שאף אחד בזהבי לא יודע את זה, זו אותה מילה. אני עושה וִיש אחרון, שולחת הכול במייל לעמי או אולי רמי זהבי, מנהל השיווק והבן של, ותודה ושלום וביי וגז ואיפה הטלפון שלי.

בזמן שעבדתי מישהו הוסיף אותי לקבוצת "ותיקי אקסל־נט" (27 הודעות שלא נקראו) ושלח גם כמה הודעות פרטיות. אני לא נכנסת. 10 שנים אחרי שעזבתי את חברת "אקסל־נט אתרים ותוכן" יש לי מעט מאוד סבלנות לפגישות מחזור נוסטלגיות בפילטר ולנסיה. מצד שני אני בכל זאת קצת סקרנית אז אני נכנסת לתצוגה המקדימה של ההודעות במרכז ההתראות כדי לקרוא אותן בלי שיידעו שקראתי אותן.

"היי קרן, זו אפרת כהן מהעבר," (מי?) "דברי איתי כשאת יכולה". אין לי מושג מי זאת. עוד הודעה: "אפרת כהן (לשעבר לוי), עבדנו יחד באקסל־נט". אה, אז תגידי. ברור שאני זוכרת את אפרת, נדמה לי. לא היינו חברות. יכול להיות שהייתי בחתונה שהפכה אותה מאפרת לוי לאפרת פרידמן, אם כי לא הייתי נשבעת על זה. אין לי מושג איזו פנייה לא נכונה לקחו החיים של אפרת לוי ואז פרידמן שהיא נהייתה אפרת כהן, כמו איזה ישראל ישראלי מטבלת שמות המשפחה הנפוצים בישראל, אבל אני ממש מקווה שבוחן המציאות שלה שרד את המעבר ושהיא לא הולכת להזמין אותי לסדנת זילוף עוגות או, גרוע מזה, למעגל העצמה נשי או מעגל נשים מעצים או כל פעילות שמתקיימת בחדר עם מיחם במתנ"ס. 

"אבי המאירי נפטר, הלוויה מחר ב־12:00 בבית העלמין ירקון, פתחתי קבוצה לכל העובדים מפעם כדי לרכז את כל ההודעות על השבעה וזה". אני סוגרת את הפה, מופתעת מהידיעה ומהצמרמורת שאוחזת בי לרגע. אבי המאירי, המנכ"ל והבעלים של אקסל־נט, האיש שקיבל אותי לעבודה כסטודנטית והפך למנטור שלי, שקידם אותי לתפקיד כותבת בגיל 23 ולמנהלת תוכן בגיל 25 ופיטר אותי בגיל 30, איננו. בן כמה הוא היה במותו? אני עושה חשבון זריז: אם אני בת 40 עכשיו, אז אבי היה בן 59. כלומר, לא מוות טבעי בשיבה טובה. להתקשר לאפרת כדי לשאול? לא, זה רכלני וצהוב ולא לעניין ואני אצטרך לשמוע מה שלומה ומה היא עושה עכשיו וכמה ילדים יש לה ואיך היא נהייתה אפרת כהן ולמה שלא ניפגש איזה ערב ונעשה משהו כיפי ביחד בדיוק סיימתי קורס קואצ'ינג מהמם ואני מתאמנת למרתון תל־אביב הקרוב אבל ברור שבשבילך אני אפנה זמן חחח רוצה לקפוץ אליי אני גרה במודיעין כי ברור שהיא גרה במודיעין וזה רק 20 דקות מתל־אביב למרות שלא בשעות העומס אם כי אני בכלל לא נוסעת ברכב פרטי אלא רק ברכבת כי אני ממש מאמינה בתחבורה ציבורית וגם נורא חשוב לי לתרום איזו תרומה אפילו קטנה לצמצום טביעת הרגל האקולוגית שלי אז אנחנו גם הולכים לשים קומפוסטר בגינה מייד אחרי שנסיים את סדנת המיחזור שהילדים מה זה נהנים ממנה למרות שלא הייתי בטוחה שזה מספיק נגיש להם אבל בתכל'ס החינוך מתחיל מהבית והשלום מתחיל בתוכי וכל ההתחלות קשות ועוד קלישאות עם התחלה. 

יש סיבה שלא היינו חברות. בקיצור, אני לא מתקשרת לאפרת אפילו אם יתברר שאבי מת מנגיף אבולה רדום שהדביק את כל מי שעבד אי פעם באקסל־נט ושהדרך היחידה להימנע ממוות ודאי ואלים היא שיחת טלפון עם אפרת.

זה בטוח היה סרטן ריאות. האיש עישן בלי סוף הרי, והיום הטרגי בחייו (כאילו, חוץ מאתמול כנראה) היה היום בו אסרו על עישון במבנים ציבוריים והוא נאלץ להפסיק לאפר לתוך המקלדת שלו ולעבור לפינת העישון בבניין. הוא בילה שם כל־כך הרבה זמן שהוא התחיל לצאת להפסקות עישון עם הלפטופ שלו, ששקל אז יותר מילד בן 3, ולערוך שם ישיבות עבודה עם כל מי שאיתרע מזלו לצאת לעשן גם. ועדיין, מספיק שנכנסתי להתייעצות של 10 דקות במשרד הלגמרי־נטול־עישון שלו, עם הלחישה הבלתי נסבלת של מסנן האוויר האולטרה־משוכלל שהוא הביא מארצות־הברית, כדי שאריח כאילו התקלחתי עם מאפרה ואז חבשתי אותה על הראש ויצאתי. 

אולי אני אשלח לה הודעה? מה אפשר לכתוב בתגובה להודעה כזו? אני מקדישה לעניין קצת יותר זמן מזה שהקדשתי למגוון הברגים האיכותיים והייחודיים של זהבי ברגים אומים ודסקיות לתעשייה, ובסוף שולחת "אוי" בתקווה שאפרת תנדב עוד פרטים. אפרת מחוברת ולא מחכה הרבה לפני שהיא מיידה בי "נורא. הוא התאבד". היא כנראה ממתינה לתגובה לפני שהיא תשפוך את כל מה שהיא יודעת, אבל איזו תגובה הגיונית יש למשפט הזה בכלל? אני מנסה "מחריד" וזה כנראה מספיק לאפרת כי שנייה אחרי היא כבר "מקליד/ה…" במרץ. 

אבי פוצץ לעצמו את הראש עם האקדח שהחזיק ברישיון ועשה עבודה כל־כך יסודית שאלמלא טביעות האצבעות שלו אפילו רופא השיניים שלו לא היה יכול לזהות אותו. אני בוהה בהודעות של אפרת, שנוחתות בווטסאפ שלי אחת אחרי השנייה במהירות, כמו פצצות מרגמה קטנות. הוא כנראה תכנן את הכול מראש כי הוא הודיע במשרד שהוא לא מרגיש טוב ולא יהיה זמין. בום. הוא נסע ליער ביריה עם הרכב שלו, חנה במקום מבודד, שם את האקדח בפה ולחץ על ההדק. בום. הוא הותיר מכתב התאבדות על לוח המחוונים באוטו, קצר וסתום כמו דו"ח חנייה בשפה זרה. בום. תאריך, שש מילים, וזהו. "אני לא יכול יותר. סליחה. אבי". בום. ואז אפרת מקלידה "מה את אומרת?"

רק אחרי כמה דקות טובות אני שמה לב שאפרת עדיין מחוברת, כנראה מחכה שאגיב. מה אני אומרת? אני אומרת, אפרת, שלכתוב "מה את אומרת?" אחרי כל הפרטים המחרידים ששפכת עליי בלי אזהרה גורם לך להישמע כמו ילדה בגמילה מחיתולים שהרגע הצליחה לעשות פיפי באסלה ועכשיו היא מחכה למדבקה שלה. אני אומרת, אפרת, שנראה לי שאת שואבת יותר מדי עונג מהפרטים המורבידיים האלו, אפרת, מה שגורם לי לתהות, אפרת, אם אין לכם נטפליקס או ספרייה בבית שזו הדרך בה בחרת לשעשע את עצמך, אפרת. אני אומרת, אפרת, שזו שאלה כל־כך מטומטמת שאני תוהה אם קוף מחמד מקליד בשבילך את השטויות שכתבת כי מאז הלובוטומיה קשה לך עם מוטוריקה עדינה, אפרת. שם מוזר, אפרת.

במקום זה אני מקלידה "אין לי מילים". אפרת עדיין מחכה, כנראה לתגובה קצת יותר מושקעת מזו. אני מגגלת מהר "מה אומרים כשמישהו נפטר". גוגל מתקן אותי ל"מה אומרים שמישהו נפטר". הגיוני. אם מישהו מגגל כאלה שאלות מטומטמות ברור שהוא לא יוכל להבחין בין "ש" ל"כש". ההצעה המועילה הבאה של גוגל היא "מה אומרים שמישהו נפתר" אז די ברור שלא משם תבוא הישועה. אני מתפשרת על "את מגיעה ללוויה?" חיוור. "ברור!!!" היא עונה. שלושה סימני קריאה, אלא מה. אחרי ה"ברור!!!" הקצת עולץ מדי של אפרת משתרכים אימוג'י עצוב+ אימוג'י בוכה+ אימוג'י חתול בוכה כי אפרת רוצה שאני אדע שהיא ממש ממש ממש עצובה מכל העניין. אני, לעומת זאת, חושבת שאפרת נשמעת כמו חייזר שמנסה להתחזות לבן אדם למרות שדילג על כמה פרקים בספר ההדרכה, כנראה כי לא היו שם ציורים. אולי זה לא גזע תבוני. 

אני יוצאת מהווטסאפ כדי לאותת לאפרת שתם זמננו להיום ולבכלל, ובודקת את אתרי החדשות. כלום. או כמעט כלום: אחרי רבע שעה של שיטוט בין בליל התוכן השיווקי שמסווה בתוכו קצת חדשות אני מוצאת שתי שורות לקוניות על גופת גבר שנמצאה בצפון הארץ לאחר ששם קץ לחייו, אין חשד לפלילים. 

פרק 2

אם החיים היו סרט היה לי עכשיו פלאשבק לעבר, בו היו רואים אותי יושבת בפינת הקבלה של "אקסל־נט בניית אתרים ותוכן" חובשת פאה כעורה (כי נו מה, יביאו עכשיו שחקנית אחרת?) ובגדים שגדולים עליי בשתי מידות (כי ככה התלבשו בסוף הניינטיז ומבחינתי לא עבר מספיק זמן כדי להסתכל על זה בחיבה השמורה לווינטג'). אבל בחיים השעה כבר 16:30 ואני צריכה לטוס לגן חצב כדי להביא את מאיה מהגן למרות שהיום יום ראשון, אחד מיומיים בשבוע בהם דניאל, כיאה לאבא המעורב והגבר הקסום שהוא, יוצא מהעבודה מוקדם ברוב טקס והדר כדי לאסוף את מאיה ולשעשע אותה עד שאחזור הביתה. אבל דניאל טס אתמול בלילה לאיזה חור קטן ליד בוסטון לטריינינג (כי אם יקראו לזה "הכשרה" או אפילו "השתלמות", חלילה, הם כבר לא יהיו הייטק. כן, גם לי זה נשמע מטומטם אבל מה לעשות, זה החוק) בתאגיד שקנה את החברה שלו לפני כמה חודשים. החברה של דניאל מתעסקת בעיבוד תמונה ופיתחה אלגוריתם שהוא לא רק פטנטבילי אלא גם ייחודי ומתקדם, שעושה כל מיני דברים שאני בטוחה שהם מצוינים ומעניינים אבל קצת הפסקתי להקשיב אחרי "אלגוריתם ייחודי ומתקדם" וזו גם לא אשמתי כי כולם יודעים שאלו לא מילים אלא רעש לבן בו משתמשים כדי למסך חוסרים בתוכן.

אז דניאל בטיסה עכשיו ולא רק שהוא לא יכול להוציא את מאיה, אני אפילו לא יכולה לספר לו על החדשות המשונות האלו ולשמוע מה הוא אומר כדי שאוכל, באמצעותו, להבין מה אני מרגישה בעניין. כאילו שזה לא מספיק, אני גם צריכה לעשות הכול עם הילדים ובבית ובקושי לדבר עם דניאל כי הוא נורא עסוק בטריינינג ובמינגלינג ולעבוד תוך כדי כאילו כלום והכי גרוע, לישון לבד, בלי חיבוק או סקס, בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום. לא טרגדיה, אבל כוסומו, מי החליט שטרגדיה היא הרַף לשטף תלונות נטול איזה "אבל" מקדים או "אני יודעת שזה לא כזה נורא" מסייג? בטח אותו פוץ שפסק שתמיד צריך למסגר את הדברים בפרספקטיבה ולקחת הכול בפרופורציה, שימות בתאונת קרוספיט אמן. 

בעודי טסה לגן אני תוהה אם רסיסי פלאשבקים בין סידורים זה מקובל בז'אנר, אבל הזיכרון שלי לא מתעניין בכללים או בטיימינג. אני הערתי אותו ועכשיו הוא דוחף בחזרה. זה לא ממש סרט, יותר הבהובי זיכרונות ופיסות מידע מקוטעות מהעבודה וממי שהיה הבוס הראשון שלי, בעיקר נקודות גאות ושפל וביניהן יומיום שמזמן דהה והיטשטש. את ראיון העבודה מול אבי אני דווקא זוכרת כי הוא היה כל־כך רע שהיה לי ברור שאני לא הולכת לקבל את המשרה וגם לא היה אכפת לי במיוחד. הייתי סטודנטית שנה ג' לספרות אנגלית ואת מודעת ה"לחברת בניית אתרים דרוש/ה מזין/ת תוכן" מצאתי על לוח המודעות בכניסה למעונות. שיחת טלפון קצרה למשרד הניבה מועד לריאיון, וזהו. 

לא ידעתי מה זה "להזין תוכן" או במה בדיוק כרוכה בניית אתרים. בשנת 1999 כמעט אף אחד לא ידע. האינטרנט היה חידוש לא מאוד נפוץ ואם מישהו רצה לחזות בפלא באוניברסיטה, נגיד, הוא היה צריך ללכת למרכז המחשוב בקצה הקמפוס, מרחק 25 דקות הליכה מהציוויליזציה (כלומר, מהקפיטריה היחידה שמותר היה להיראות בה), ולנהל דיאלוג ערני עם מי משלושת הסטודנטים התמהוניים־למראה שתמיד היו שם כדי להדפיס לנו במדפסת סיכה את העבודות שהקלדנו בשתי אצבעות ואז שמרנו על תקליטון, או להקליד בשבילנו את העבודות ואז להדפיס אותן, במקרה שלי. בקיצור, לא היה לי שמץ מושג.

ישבתי מול אבי המאירי, המנכ"ל, וגם הוא ידע שאין לי מושג. הבטתי באיש הרזה והקירח שהצביע על מסך מחשב שמנמן שניצב על שולחנו, והשתדלתי מאוד להתעלם מהחולצה בירוק בקבוק והמכנסיים בצבע בורדו שלבש.

"בגדול, מה שאנחנו עושים זה בניית אתרי אינטרנט לארגונים וחברות," הוא הסביר בתכליתיות בוטחת. "האתרים האלו נגישים לכל מי שיש לו אינטרנט, ויש בהם מידע שהחברות האלו רוצות שלקוחות ושותפים ייחשפו אליו. עד כאן ברור?"

"כן." לא.

"אוקיי, אני אהיה יותר ברור: האתרים האלו הם כמו הברושור של החברה רק שבמקום נייר הם נמצאים ברשת שזמינה לכל מי שנכנס לכתובת האתר."

"אה, הבנתי." נראה לי.

"חוץ מזה אנחנו בונים גם אתרי אינטראנט ללקוחות, שזה אומר אתרים פנימיים שזמינים רק לעובדים בארגון, ויש בהם מידע על החברה כמו אירועים פנימיים, עיתון החברה, התפריט של ההזמנות אוכל לארוחת צהריים, דבר המנכ"ל לעובדים, כאלה דברים."

"אוקיי." אני מקווה שהמבט שלי משדר עניין וקשב, אבל ליתר ביטחון אני מהרהרת בתקווה שגיליון InStyle האמריקאי כבר הגיע לדוכן המגזינים בסנטר. ככה זה ייראה יותר אמין.

"עכשיו, למרות שזה תחום מתפתח יש כבר לא מעט חברות שבונות אתרים וביקוש יציב שמטפס במהירות. זה אולי תחום חדש אבל את תראי שתוך שנה־שנתיים לא תהיה חברה רצינית בלי אתר אינטרנט."

"ברור," הסכמתי בכל לב, מה אכפת לי. 

"מה שמיוחד באקסל־נט זה שאנחנו גם מספקים את התוכן לאתרים שאנחנו בונים, וזה כבר קונספט יותר חדשני מאינטרנט אקספלורר 5." אבי נועץ בי מבט בוחן, לראות אם הבנתי את הבדיחה. אני כמובן מחייכת כי אמנם לא הבנתי את הבדיחה, אבל הבנתי שיש פה אחת וזה מספיק. 

אבי המשיך לתאר את המשרה, להקליד טקסטים שנכתבו עבור הלקוחות לתוך מערכת ניהול התוכן שבנו בחברה, ואני הנהנתי בנונשלנטיות, כאילו ידעתי מה זה אינטרנט אקספלורר 5 או מהי מערכת ניהול תוכן או להקליד. 

"שעות העבודה אצלנו גמישות מאוד. אם תעבדי פה תוכלי לקבל מפתח למשרד ולבוא מתי שאת רוצה, העיקר שתעמדי בזמנים. את כבר יודעת באילו שעות או ימים תוכלי לעבוד?"

"אני לומדת מערכת מלאה אז נראה לי שבעיקר בלילות."

"ציפור לילה, הא?" הוא מחייך אליי חיוך רחב. רחב מדי. "גם אני עובד המון בלילות". 

נהיה לי לא נוח בכיסא. הרמיזה והחיוך הרחב לא נעמו לי, והמחשבה על גבר מזדקן (כן, ארבעים ושתיים נראה לי אז זקן. לא ידעתי אז שיום אחד גם אני אהיה בת ארבעים) שיארוב לי בלילות במשרד נעמה לי אפילו פחות. ניסיתי לחשוב איך לנסח בנעימות "לא יקרה" אבל במקום זה כבר ברח לי מהפה "אני לא יודעת למה בדיוק אתה מתכוון בזה אבל שתדע לך שזה ממש לא לעניין ולא מתאים לי בכלל."

החיוך נמחק לאבי מהפנים. "התכוונתי שאני עובד בלילות מהבית, לא מכאן".

"אה."

אם לא מתתי ממבוכה במקום זה רק בגלל שלא ידעתי איך. ניסיתי לגמגם משהו על אי־הבנה אבל אבי כבר קם ויצא מן המשרד. 

לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עכשיו. זה סימן שהריאיון הסתיים? שאני אצא לבד? שאני אחכה עד שהאיש הזה, שחוץ מהבגדים שלו נראה לי לגמרי נורמלי עד לחלק האחרון של הריאיון, יחזור, או שאמלט כל עוד נפשי בי וכולנו נשכח שהריאיון הזה התרחש? בעודי תוהה חזר אבי לחדר עם מי שהסתברה כליאורה, סמנכ"לית השיווק "המבריקה!" של אקסל־נט, שאכן נראתה חכמה וגם קצת זעופה, כאילו אבי הוציא אותה מפגישה חשובה יותר או אולי מארוחת צהריים, אם לשפוט מהבעת ה"מה נראה לך בכלל" על פניה. היא נותרה עומדת והעניקה לי מבט השמור להומלס שתעה למשרד ובמקום לצאת החליט להשתין על הרצפה. 

בעודי מרותקת לקארה הקסדה שלה ולבגדים הכעורים אפילו בסטנדרטים הנדיבים של הניינטיז, ליאורה אמרה משהו אבל אני לא שמעתי אותה, כנראה בגלל ההדפס הרועש על הווסט שלבשה. אני, אגב, נראיתי לא הרבה יותר טוב מליאורה, כי למרבה הצער לבשתי חצאית קפלים משובצת שלא הייתה עוברת אודישן לקליפ של בריטני ספירס והסתובבתי עם קארה זהה לזה של ליאורה, רק ששלי היה עשוי משיער אנושי וזה של ליאורה נראה כאילו נחמס מראש הספינקס בגיזה. מה שכן, לא היה לי וסט כמו של ליאורה. לאף אחד לא היה.

התעלמתי מהתקבולת הניגודית בין הקרחת הבוהקת של אבי לקארה המשמעותי של ליאורה, והתרכזתי בקולות שבקעו ממרכז הקארה. "…ויש לנו סטודנטיות כבר שנים", נשפה הליאורה את ה"שנים" במשך מה שהרגיש כ־10 דקות, כנראה כדי להבהיר את הסאבטקסט שהיה "ומעולם לא היו לנו בעיות עד שבאת". "הן עובדות," עשתה הליאורה פאוזה לצורך אפקט, "מתי שהן רוצות, העיקר שהן עומדות במינימום השעות ומועדי ההגשה. הדדליין (עוד פאוזה + מבט מלמעלה) הוא קדוש. אני מבינה שאבי כבר עבר איתך על כל הפרטים האחרים, אז נהיה בקשר," היא אמרה בנימה שהבהירה שלא, לא נהיה. אמרתי יפה תודה ושלום, חשבתי בלבי ביי וגז, והלכתי לי. 

אחרי שבוע בו היה ברור לי שכדאי שאחפש עבודה אחרת, חזרתי לחדרי במעונות אחרי הרצאה משמימה במיוחד על "ביאוולף" (זו לא אשמתו של ביאוולף, זו אשמתה של המרצה שהחליטה שאנחנו צריכים ללמוד אנגלית תיכונה), שם המתינה לי הודעה מליאורה על המזכירה האלקטרונית. למרבה ההפתעה, ההודעה הזמינה אותי ליצור קשר על־מנת לתאם את יום העבודה הראשון שלי באקסל־נט. ברור שלא הייתי העדיפות הראשונה שלהם, אחרי הריאיון המחריד ההוא, ובטח הם קיבלו מישהו אחר שביטל ברגע האחרון, אבל לא ממש היה אכפת לי. אמנם הופתעתי מעט אבל בעיקר הייתי מרוצה, קצת כמו שמרגישים כשמקבלים מהעירייה מכתב שמבשר ששטח הדירה שלך נמדד מחדש לצורכי עדכון הארנונה (בו־הו) רק כדי לגלות שבעצם זה יצא לטובתך (ווהו). 

פרק 3

כבר 16:45 ואני חייבת להעביר את עצמי למוד אימא, ומהר. אני לא כל־כך יודעת איך לעשות את זה אבל למרבה המזל שוב אין חנייה ליד הגן, כרגיל. מה שכן יש, גם כן כרגיל, זה ג'יפים ועוד ג'יפים שחוסמים את הנתיב כאילו הוא של אבא שלהם ואבא שלהם הוא מנכ"ל מע"צ. אני זועמת וגם קצת מרוצה כי כעס הוא רגש מאוד יעיל כשצריך לחזור למציאות בה אני אימא לשלושה שגרה בפתח־תקווה, המודיעין־מכבים־רעות של גוש דן, ואני ממהרת כדי שאספיק להוציא את מאיה מהצהרון עד 16:50 למרות שהוא נסגר ב־17:00, כי הורים שמגיעים ב־16:51 נחשבים להורים מזניחים. 

רק שלושה סיבובים היום ויש חנייה די קרובה לגן או בכל אופן לא מאוד רחוקה. תודה לאל, היא רחוקה מספיק כדי שאוכל לארגן את פניי לכדי מסכת הורה ייצוגית שתחליף את ארשת ה"אני לא מאמינה שאבי המאירי פוצץ לעצמו את הראש" שבטח שפוכה על פניי כרגע. זה כנראה עובד, כי מיכל, אימא של שיר שבדיוק חונה לידי, מנופפת לשלום כרגיל ומסמנת לי לחכות לה, שנלך ביחד.

שיר ומאיה לא חברות בכלל, שזה קצת מצער, כי מיכל ואני דווקא כן. התחברנו באסיפת ההורים הראשונה עוד בגן הפרטי, כשראיתי שכל ההורים מקלידים במרץ נהלי הגעה ואיסוף מהגן וממרחים שמותר לשלוח לארוחת בוקר בגן ואת סדר היום בגן ועוד דברים שקשורים לגן, ורק מיכל ואני שקועות בטלפון מסיבות אחרות ומעניינות הרבה יותר: טוויטר (אני) ואינסטגרם (מיכל). אנחנו אמנם מדברות לא מעט על הילדות אבל גם על העבודה והמצב בארץ ופוליטיקה אמריקאית ועל האלנה פרנטה האחרון וקולקציית הריזורט החדשה של ויקטוריה בקהאם ולמה אף אחד סביבנו לא מבין ש"ריק ומורטי" מצחיקה ממש ומתי כבר יוצאת העונה הבאה. החיים עצמם, מה שנקרא.

"את לא מבינה איזה יום היה לי," אומרת מיכל ואני מייד מחליטה לא לספר לה כלום עדיין. "פשוט טירוף," היא אוספת את השיער באיזה קליפס שהיא מוציאה מתהום הנשייה שבתיק שלה. אין לי מושג איך היא מוצאת שם משהו, בסבך המגבונים, טישו, אלכוג'ל לחיטוי, מסטיקים בלי סוכר, חטיפי גרנולה בלי קלוריות, שוקולדים מארומה, מטענים לטלפונים ששודרגו זה מכבר, קבלות, שפתון, תחתונים נקיים בשביל שיר, משקפי שמש, מקלדת מתקפלת ואקמולי (ואלו רק הדברים שראיתי אותה שולפת ממנו). "ישבתי עם מגה־פארם לפגישת סגירה ואיך שאני מוציאה את החוזה, שעבדנו עליו שלושה חודשים, כן? הם פותחים שוב את כל הסיפור של דמי הניהול." מיכל היא עורכת דין ושותפה בחברת אחזקות נדל"ן שמשכירה בערך שליש מהמבנים במדינה לגופים מסחריים ואת השליש השני היא מוכרת למי שעוד לא שכר מהם (איש לא רוצה לדעת מה הם עושים עם השליש השלישי). "היו מה זה צעקות, חבל על הזמן."

"צעקת?" אני מתפלאת. מיכל לא מאמינה בצעקות, לא על הילדים ולא על לקוחות מרגיזים. 

"לא, פשוט קמתי ו…" בדיוק נכנסנו לגן אז שאר המשפט טובע במהומת סוף היום הרגילה. אנחנו כבר רגילות לנהל שיחות קטועות כאלה, אז אנחנו רק מהנהנות זו לזו ונפרדות. בטח נמשיך בווטסאפ או באיזה ערב כשנצא לשתות, אם יום אחד נשכח לבטל ברגע האחרון מטעמי תשישות קיומית.

אני מוצאת את מאיה ישובה לשולחן, צובעת דף וחלקים ניכרים מאצבעותיה בריכוז עילאי שנפגם רק כשהיא מבחינה בי. "אימוש!" היא מזנקת אליי, גועשת מהתרגשות לראות אותי ולספר לי על כל מה שעבר עליה מהבוקר. אני אפילו לא צריכה לשאול אותה, ובטח שלא להסתפק בפירורי ה"כיף" שרוב הילדים משליכים אל ההורים שלהם כשאלו מנסים להבין מה עבר עליהם היום.

"אימא את יודעת ששירה דחפה אותי בחצר היום אז אני כבר לא חברה שלה יותר לנצח נצחים אפילו עד מחר ושלנֹעם הבת יש היום יומולדת בג'ימבורי אז אני רוצה ללבוש את השמלה עם הכוכבים ובצהרון הייתה ארוחת צהריים מגעילה עם קציצות מגעילות אז אכלתי רק את הפתיתים והגזר ושיחקתי כל היום עם יהל ויאיר שהם תאומים לא דומים והיה ממש ממש כיף אפילו שאני תמיד משחקת רק עם יהל אבל לא עם יאיר כי הוא מעצבן," היא מספרת לי. 

"יהל ויאיר הם תאומים?" אני משתבצת מפיסת המידע הכי פחות חשובה למאיה.

"תאומים לא דומים," היא גאה להסביר לי שוב, למרות שאין לה שמץ מושג ש"יהל" ו"יאיר" זה בכלל אותו דבר. לא נורא, גם להורים שלהם אין.

אני מקשיבה למאיה שמבעבעת חוויות וסיפורים בבוסטר שלה מאחוריי ומנסה לחשוב האם נשארו לנו ספרים עטופים בסטוק שאני מחזיקה בבית למטרות אלו ממש, או שאני צריכה ללכת לקנות מתנה לנֹעם הבת בזמן שמאיה ביום ההולדת. נשארו, תודה לאל. אין לי כוח לזה עכשיו. אין לי כוח לכלום עכשיו, אבל אני בכל זאת מקלחת את מאיה בזריזות, גם כדי שיהיה לה יותר נעים אחרי יום של התפלשות בצלחת הפטרי שהיא הגן שלה, אבל גם כדי לקצר לי את זמן ההשכבה בערב. 20 דקות ושמלת כוכבים אחת אחר כך, אנחנו כבר בדרך לג'ימבורי. היי אימא של נֹעם, מזל טוב אימא של נֹעם, מתי לאסוף? בשבע? מהמם, תיהנו מלא. 

אני חוזרת לאוטו ולא טורחת להתניע. אני משילה מהפנים את ארשת ה"גם אני אימא והילדים של כולכן מאוד חמודים", כמו איזה מר גמיש עם גוונים, ועושה ספירת מלאי אימהית קצרה: מאיה ביום הולדת של נֹעם הבת, הילי בחוג ג'אז והיפ־הופ ביחד עם כל בנות כיתה ד'3, פחות או יותר, מה שאומר שאני לא צריכה להחזיר, נראה לי, ואיתמר בבית־הספר כי הוא לומד בכיתת מצוינות (מחשבים וסייבר, ברור. כיתות מצוינות בספרות, נגיד, נכחדו מבתי־ספר ייחודיים ומתקדמים ביחד עם הטלכרט), מה שאומר שנגמרו ימי הלקחת־להחזיר אותו וגם שלקבוצת ווטסאפ של הכיתה שלו קוראים סתם "ח'4 ־ הורים". הידד, אני לבד, אפשר להתפנק בהרהורים עגומים על החיים ומה שנהיה מהם.

* כל הדמויות והאירועים הנזכרים בספר הם פרי דמיונה של המחברת, וכל דמיון בינם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט.