ילד לא נולד אלים, הוא הופך כזה

תוקפנות היא דבר טבעי אבל מתי היא הופכת לאלימות מסוכנת? כך תמנעי מהילד שלך להפוך לילד אלים
"אין ילד שאין בו תוקפנות", אומרת הפסיכולוגית סוזי וולך. "כבר בבטן אימו משתמש התינוק בבעיטות רגליים, שמעידות על חיים. זהו יצר החיים, וזהו החומר שממנו תיווצר אחר כך התוקפנות, שמקבלת פירושים שונים על ידי הסביבה. למשל, אם תינוק עושה תנועה סתמית ופוגע באמו, היא יכולה לפרש את זה כאקט של הרבצה.
"הבעיה היא לא בתוקפנות, אלא במה שעושים איתה. ילד שהוריו ינתבו אותו נכון, יוכל להתבגר עם התוקפנות ולעשות עיבוד שלה. לעומתו, ילד שההורים לא ינתבו נכון את התוקפנות שלו, עלול להיות נשלט על ידי תוקפנותו. השאלה היא האם ההורים מגדלים את ילדם בתהליך בריא, שיוצר עבורו סביבה עוטפת ותומכת, אבל גם משאירה לו מקום להתחבר עם התוקפנות. ילד שיקבל חינוך כזה יביע תוקפנות במשחקי דמיון, דרך חלומות, בתקשורת מילולית ועוד. משחקי צבא למשל, הם סוג של עיבוד בריא מסוג זה.
"לעומת זאת, אם הילד בוכה ואמו בוכה יחד איתו, הוא רואה את הדמות הבוגרת בחייו מתפרקת וזה מעצים את חרדתו. אם ילד מבצע אקט תוקפני ומחזירים לו באקט תוקפני, הדבר יוצר סביבו מעגל מתעצם של תוקפנות. כשילד מכה, צריך לעצור אותו, לחבקו ולנסות לשקף לו את מה שקורה לו. תגובה תוקפנית למעשה תוקפני תהפוך אותו לעבד לתוקפנות של עצמו".
האם תינוק תוקפני יהפוך בהכרח לילד אלים והרסני?
"צריך להיות זהירים. חיי הנפש הם עניין מורכב, ולפעמים יש בהם אירועים מתקנים. הסביבה יכולה להשפיע ולשפר את תכונת התוקפנות אצל ילד. למשל, ילד בעייתי שנכנס לקשר עם קבוצה של ילדים טובים, יכול לעבור חוויה טיפולית מתקנת. סביבה טובה של גן או כיתה, שיש בה דמויות חיוביות, עשויה לעזור ולהציג עבור הילד מודל אחר ממה שהיה רגיל אליו בעבר.
"עם זאת, יש משמעות גדולה לחוויות של השנים הראשונות. סוג אחד של ילדים בעלי יצר תוקפני הם אלה שמלכתחילה אין להם דמויות הוריות קבועות, ילדי מוסדות שסובלים מחסכים רבים, וכמובן לא נהנו מסביבה תומכת. סוג אחר הוא הילדים של הורים עסוקים מאוד, שבבואם הביתה מרגישים צורך לפצות. הם נותנים הכל, ולא מאפשרים לילד לשאת את התסכול שבאמירת 'לא'. כשההורים חסרי אונים, אין אווירה תומכת. מכאן צומח ילד שבעולמו הפנימי מרגיש שהכל מגיע לו, אין לו אפשרות לבנות גבולות פנימיים, ואז הוא מסגל לעצמו התנהגות שלא לוקחת בחשבון את הזולת. כל זה יכול להוביל בעתיד להתנהגות תוקפנית ואלימה אצל ילד, שלא מפתח אמפתיה לקורבן".
סימנים מוקדמים לאלימות
"ילד שגדל בסביבה משפחתית שיש בה אווירה תוקפנית, לומד שתקשורת עם אנשים ספוגה באלימות", אומרת וולך. "ילד כזה חש גם פגיעות, ובדרך כלל נשמע ממנו שכולם התחילו איתו. לתוקפנות יש דינמיקה משלה. כשילד תוקפני מגיע לחברה חדשה, הוא יהפוך מהר מאוד לחריג ולדחוי.
הוא לא יקבל את הסיפוקים שנובעים מקבלה חברתית, ולכן יפתח התנהגות עם אפקט הרסני, שבמרכזה עומד דימוי עצמי נמוך. זה מכניס אותו לפינה שקשה לו לצאת ממנה. בהמשך הוא יתחבר לילדים שמתנהגים כמוהו, כי רק כך הם יקבלו אותו. בסביבה כזו הכל מכוון לאלימות ולחוסר סובלנות, והתחשבות בזולת נחשבת בה לחולשה. הוסיפו לכך סרטים אלימים וכל מה שמסביב, ותקבלו את המקרים הקיצוניים.
"בנוסף, יש פה תופעה כלל עולמית, שמובילה למקרים של נערים הרוצחים בדם קר. גבולות המותר והאסור היטשטשו, הדרכים האלימות הפכו לדרך מקובלת להשיג דברים, והקווים האדומים מוגדרים כל פעם מחדש. הסביבה יכולה לעצור את ההידרדרות ולעזור לילד להתוודע למשהו אחר, או להעצים ולהחריף את התופעה".
מתי צריכה להידלק אצל הורה הנורה האדומה לגבי הילד?
"זה תלוי בגיל. אצל פעוטות יש כל מיני תסמינים שדורשים בדיקה, כמו ילד שדוחף כל מי שמתקרב אליו, שיש לו מצוקות שינה חמורות, בעיות אכילה וכדומה. אבל תופעות כאלה יכולות להיות זמניות ונקודתיות, ולנבוע למשל מהצטרפות אח קטן למשפחה, או מנסיעה ארוכה של אחד ההורים. בכל מקרה צריך לבדוק, ולא לתת לזה להתמשך.
"יש גם תופעה של ילדים קטנים שנושכים המון, משליכים חפצים, לא משתפים פעולה בתהליך הגמילה, הופכים לילד הרע של הגן, מקלקלים פעילות, מכים ולא מקבלים סמכות. נורה אדומה במיוחד צריכה להידלק במפגש עם ילדים המתאכזרים לבעלי חיים, עד כדי פציעה או חלילה הרג. אני לא מדברת על ילד שהורג ג'וק, אבל התנהגותו של ילד שהתאכזר לחתול, לכלב, או לציפור, שהן חיות המעוררות הזדהות, מצביעה על התעלמות טוטלית מסבלו של הזולת, וזה דורש טיפול מיידי. בכל מקרה כדאי לזכור, שכמו בכל תחום אחר, עדיף להתחיל לטפל בבעיה בגיל הגן, כי בגיל התיכון זה יהיה הרבה יותר מסובך".
יצרני האלימות
ד"ר חניתה צימרין, נשיאת אל"י – האגודה למניעת התעללות בילדים, מתמודדת עם סוג האלימות הקשה ביותר, זה שמביא ילדים לעיתים לבתי חולים ואף גרוע מזה, והופך אותם לחלק משרשרת של אלימות שעוברת מדור לדור. אותם קורבנות אלימות קשה בבית, הופכים ליצרני האלימות הקשה בחברה.
"ילד שנחשף לאלימות כזו מפתח כמה תכונות בסיסיות באישיות. הראשונה היא חוסר אמון בזולת, הנובע מכך שבכל פעם שהוא נזקק למשהו או למישהו זה נגמר בכאב או באכזבה. כתוצאה מחוסר האמון הוא רואה בזולת אובייקט שאמור לשרת אותו, במקום מישהו שעשוי לעזור או להיות אכפתי כלפיו. אם אתה רואה בזולת אובייקט, אתה לא רגיש לכאב שלו, כי הרי אובייקטים אינם מרגישים, ובתפיסה הזו יש לגיטימציה להיות אלימים כלפיהם. יש פה חבלה בסף הרגישות. עבור ילדים שעברו כאב והתעללות, להכות אדם זה כמו להכות שולחן בפטיש. השולחן לא מרגיש.
"ילדים שנחשפים לאלימות מפתחים תוקפנות כלפי מי שפוגע בהם, במקרה הזה ההורה. הבעיה היא שההורה נתפס כחזק יותר, ואז הילד עושה התקה, ומפנה את האגרסיה לגורמים פחות מאיימים, כלומר, בעיקר לילדים קטנים ממנו. מצד שני, הילד הופך לקורבן פסיבי של גורמים חזקים ממנו, המפעילים עליו כוח שרירותי שהוא לא יכול לשלוט בו. עובדה זו גורמת לו לפתח אישיות פטליסטית, שאומרת ששום דבר לא יצליח. קשה מאוד לשכנע ילד כזה להיעזר בטיפול. בקליניקה הטיפולית, אנחנו מנסים לשבור את מעגל האלימות שבו נמצא ילד כזה. אנחנו מתייחסים אליו הן כפוגע והן כקורבן. אנחנו לא מאמינים שהטיפול יהיה יעיל ללא שתי תפיסות התייחסות בו זמנית".
אגודת אל"י הצליחה במשך השנים לחלחל לתודעה. יותר ויותר הורים מרימים טלפון לקו החם של האגודה, לפעמים דקה לפני שהם מכים. אומנם זהו הישג גדול, אבל עדיין מסתובבים בינינו הרבה ילדים שהעתיד שלהם נראה רע, וההווה שלהם כואב מנשוא.
לצימרין יש כמה כלים לזיהוי: "לפני הכל, צריך להיות ערניים. יש סימנים שלא בהכרח יובילו לגילויי אלימות, אבל בכל זאת מחייבים בדיקה. למשל, ילד שמגיע מוקדם לבית הספר והולך מאוחר, סימנים על הגוף שמחליפים צבעים, ילד שבעיצומו של הקיץ לובש בגדים ארוכים, סימני חפצים, סימנים כחולים סימטריים שנובעים ממכות מקל או שוט, בעיקר באזור הצוואר, שהוא מקום מוגן שלא נחבל סתם כך. גם ילד רעב, מוזנח או מלוכלך מעיד על בעיה קשה".
אנשי המקצוע בתחום מסכימים ביניהם, שהדברים שנחשבו לפריצת כל הגבולות בעבר, הם הדברים היותר בנאליים היום. צימרין סבורה, שאם פעם כותרת על אונס ילדה הרעידה את אמות הסיפים, היום רק לתיאור של מעשה קבוצתי יהיה אותו אפקט. צימרין, כמו עמיתיה, מאמינה שמתפתח כאן חיסון מסוים של התודעה. לדעת כולם הפך העולם מהיר יותר והישגי יותר, תחרותי וחסר סבלנות וסובלנות. תחרות יתר מביאה לשימוש בכוח ולאלימות, לא רק מהסוג הפיזי. בישראל, בשל המרקם הייחודי שיוצר את סיר הלחץ שלנו, המצב דחוס במיוחד.