ילד לא נולד אלים, הוא הופך כזה

צילום: shutterstock
צילום: shutterstock

תוקפנות היא דבר טבעי אבל מתי היא הופכת לאלימות מסוכנת? כך תמנעי מהילד שלך להפוך לילד אלים

88 שיתופים | 132 צפיות

‏"אין ילד שאין בו תוקפנות", אומרת הפסיכולוגית סוזי ‏וולך. "כבר בבטן אימו משתמש התינוק בבעיטות רגליים, ‏שמעידות על חיים. זהו יצר החיים, וזהו החומר שממנו ‏תיווצר אחר כך התוקפנות, שמקבלת פירושים שונים על ידי ‏הסביבה. למשל, אם תינוק עושה תנועה סתמית ופוגע ‏באמו, היא יכולה לפרש את זה כאקט של הרבצה.

"הבעיה היא לא בתוקפנות, אלא במה שעושים איתה. ילד ‏שהוריו ינתבו אותו נכון, יוכל להתבגר עם התוקפנות ‏ולעשות עיבוד שלה. לעומתו, ילד שההורים לא ינתבו נכון ‏את התוקפנות שלו, עלול להיות נשלט על ידי תוקפנותו. ‏השאלה היא האם ההורים מגדלים את ילדם בתהליך בריא, ‏שיוצר עבורו סביבה עוטפת ותומכת, אבל גם משאירה לו ‏מקום להתחבר עם התוקפנות. ילד שיקבל חינוך כזה יביע ‏תוקפנות במשחקי דמיון, דרך חלומות, בתקשורת מילולית ‏ועוד. משחקי צבא למשל, הם סוג של עיבוד בריא מסוג זה. ‏

‏"לעומת זאת, אם הילד בוכה ואמו בוכה יחד איתו, הוא ‏רואה את הדמות הבוגרת בחייו מתפרקת וזה מעצים את ‏חרדתו. אם ילד מבצע אקט תוקפני ומחזירים לו באקט ‏תוקפני, הדבר יוצר סביבו מעגל מתעצם של תוקפנות. ‏כשילד מכה, צריך לעצור אותו, לחבקו ולנסות לשקף לו את ‏מה שקורה לו. תגובה תוקפנית למעשה תוקפני תהפוך אותו ‏לעבד לתוקפנות של עצמו". ‏

‏האם תינוק תוקפני יהפוך בהכרח לילד אלים והרסני?‏
‏"צריך להיות זהירים. חיי הנפש הם עניין מורכב, ולפעמים ‏יש בהם אירועים מתקנים. הסביבה יכולה להשפיע ולשפר ‏את תכונת התוקפנות אצל ילד. למשל, ילד בעייתי שנכנס ‏לקשר עם קבוצה של ילדים טובים, יכול לעבור חוויה ‏טיפולית מתקנת. סביבה טובה של גן או כיתה, שיש בה ‏דמויות חיוביות, עשויה לעזור ולהציג עבור הילד מודל אחר ‏ממה שהיה רגיל אליו בעבר.‏

‏"עם זאת, יש משמעות גדולה לחוויות של השנים הראשונות. ‏סוג אחד של ילדים בעלי יצר תוקפני הם אלה שמלכתחילה ‏אין להם דמויות הוריות קבועות, ילדי מוסדות שסובלים ‏מחסכים רבים, וכמובן לא נהנו מסביבה תומכת. סוג אחר ‏הוא הילדים של הורים עסוקים מאוד, שבבואם הביתה ‏מרגישים צורך לפצות. הם נותנים הכל, ולא מאפשרים לילד ‏לשאת את התסכול שבאמירת 'לא'. כשההורים חסרי אונים, ‏אין אווירה תומכת. מכאן צומח ילד שבעולמו הפנימי מרגיש ‏שהכל מגיע לו, אין לו אפשרות לבנות גבולות פנימיים, ואז ‏הוא מסגל לעצמו התנהגות שלא לוקחת בחשבון את הזולת. ‏כל זה יכול להוביל בעתיד להתנהגות תוקפנית ואלימה ‏אצל ילד, שלא מפתח אמפתיה לקורבן".‏

 

התעללות בילדים הופכת אותם לחלק משרשרת אלימות. | אילוסטרציה: shutterstock.
התעללות בילדים הופכת אותם לחלק משרשרת אלימות. | אילוסטרציה: shutterstock.

סימנים מוקדמים לאלימות

‏"ילד שגדל בסביבה משפחתית שיש בה אווירה תוקפנית, ‏לומד שתקשורת עם אנשים ספוגה באלימות", אומרת וולך. ‏‏"ילד כזה חש גם פגיעות, ובדרך כלל נשמע ממנו שכולם ‏התחילו איתו. לתוקפנות יש דינמיקה משלה. כשילד תוקפני ‏מגיע לחברה חדשה, הוא יהפוך מהר מאוד לחריג ולדחוי.

הוא לא יקבל את הסיפוקים שנובעים מקבלה חברתית, ולכן ‏יפתח התנהגות עם אפקט הרסני, שבמרכזה עומד דימוי ‏עצמי נמוך. זה מכניס אותו לפינה שקשה לו לצאת ממנה. ‏בהמשך הוא יתחבר לילדים שמתנהגים כמוהו, כי רק כך הם ‏יקבלו אותו. בסביבה כזו הכל מכוון לאלימות ולחוסר ‏סובלנות, והתחשבות בזולת נחשבת בה לחולשה. הוסיפו ‏לכך סרטים אלימים וכל מה שמסביב, ותקבלו את המקרים ‏הקיצוניים. ‏

‏"בנוסף, יש פה תופעה כלל עולמית, שמובילה למקרים של ‏נערים הרוצחים בדם קר. גבולות המותר והאסור היטשטשו, ‏הדרכים האלימות הפכו לדרך מקובלת להשיג דברים, ‏והקווים האדומים מוגדרים כל פעם מחדש. הסביבה יכולה ‏לעצור את ההידרדרות ולעזור לילד להתוודע למשהו אחר, ‏או להעצים ולהחריף את התופעה". ‏

‏מתי צריכה להידלק אצל הורה הנורה האדומה לגבי הילד?‏
‏"זה תלוי בגיל. אצל פעוטות יש כל מיני תסמינים שדורשים ‏בדיקה, כמו ילד שדוחף כל מי שמתקרב אליו, שיש לו ‏מצוקות שינה חמורות, בעיות אכילה וכדומה. אבל תופעות ‏כאלה יכולות להיות זמניות ונקודתיות, ולנבוע למשל ‏מהצטרפות אח קטן למשפחה, או מנסיעה ארוכה של אחד ‏ההורים. בכל מקרה צריך לבדוק, ולא לתת לזה להתמשך. ‏

‏"יש גם תופעה של ילדים קטנים שנושכים המון, משליכים ‏חפצים, לא משתפים פעולה בתהליך הגמילה, הופכים לילד ‏הרע של הגן, מקלקלים פעילות, מכים ולא מקבלים סמכות. ‏נורה אדומה במיוחד צריכה להידלק במפגש עם ילדים ‏המתאכזרים לבעלי חיים, עד כדי פציעה או חלילה הרג. אני ‏לא מדברת על ילד שהורג ג'וק, אבל התנהגותו של ילד ‏שהתאכזר לחתול, לכלב, או לציפור, שהן חיות המעוררות ‏הזדהות, מצביעה על התעלמות טוטלית מסבלו של הזולת, ‏וזה דורש טיפול מיידי. בכל מקרה כדאי לזכור, שכמו בכל ‏תחום אחר, עדיף להתחיל לטפל בבעיה בגיל הגן, כי בגיל ‏התיכון זה יהיה הרבה יותר מסובך".‏

 

"כשילד תוקפני ‏מגיע לחברה חדשה, הוא יהפוך מהר מאוד לחריג ולדחוי". | אילוסטרציה: shutterstock
"כשילד תוקפני ‏מגיע לחברה חדשה, הוא יהפוך מהר מאוד לחריג ולדחוי". | אילוסטרציה: shutterstock

יצרני האלימות

‏ ‏ד"ר חניתה צימרין, נשיאת אל"י – האגודה למניעת ‏התעללות בילדים, מתמודדת עם סוג האלימות הקשה ‏ביותר, זה שמביא ילדים לעיתים לבתי חולים ואף גרוע ‏מזה, והופך אותם לחלק משרשרת של אלימות שעוברת מדור ‏לדור. אותם קורבנות אלימות קשה בבית, הופכים ליצרני ‏האלימות הקשה בחברה. ‏

‏"ילד שנחשף לאלימות כזו מפתח כמה תכונות בסיסיות ‏באישיות. הראשונה היא חוסר אמון בזולת, הנובע מכך ‏שבכל פעם שהוא נזקק למשהו או למישהו זה נגמר בכאב או ‏באכזבה. כתוצאה מחוסר האמון הוא רואה בזולת אובייקט ‏שאמור לשרת אותו, במקום מישהו שעשוי לעזור או להיות ‏אכפתי כלפיו. אם אתה רואה בזולת אובייקט, אתה לא ‏רגיש לכאב שלו, כי הרי אובייקטים אינם מרגישים, ‏ובתפיסה הזו יש לגיטימציה להיות אלימים כלפיהם. יש פה ‏חבלה בסף הרגישות. עבור ילדים שעברו כאב והתעללות, ‏להכות אדם זה כמו להכות שולחן בפטיש. השולחן לא ‏מרגיש. ‏

‏"ילדים שנחשפים לאלימות מפתחים תוקפנות כלפי מי ‏שפוגע בהם, במקרה הזה ההורה. הבעיה היא שההורה ‏נתפס כחזק יותר, ואז הילד עושה התקה, ומפנה את ‏האגרסיה לגורמים פחות מאיימים, כלומר, בעיקר לילדים ‏קטנים ממנו. ‏ מצד שני, הילד הופך לקורבן פסיבי של גורמים חזקים ‏ממנו, המפעילים עליו כוח שרירותי שהוא לא יכול לשלוט ‏בו. עובדה זו גורמת לו לפתח אישיות פטליסטית, שאומרת ‏ששום דבר לא יצליח. קשה מאוד לשכנע ילד כזה להיעזר ‏בטיפול. בקליניקה הטיפולית, אנחנו מנסים לשבור את מעגל ‏האלימות שבו נמצא ילד כזה. אנחנו מתייחסים אליו הן ‏כפוגע והן כקורבן. אנחנו לא מאמינים שהטיפול יהיה יעיל ‏ללא שתי תפיסות התייחסות בו זמנית".

אגודת אל"י הצליחה במשך השנים לחלחל לתודעה. יותר ‏ויותר הורים מרימים טלפון לקו החם של האגודה, לפעמים ‏דקה לפני שהם מכים. אומנם זהו הישג גדול, אבל עדיין ‏מסתובבים בינינו הרבה ילדים שהעתיד שלהם נראה רע, ‏וההווה שלהם כואב מנשוא.

‏לצימרין יש כמה כלים לזיהוי: "לפני הכל, צריך להיות ‏ערניים. יש סימנים שלא בהכרח יובילו לגילויי אלימות, ‏אבל בכל זאת מחייבים בדיקה. למשל, ילד שמגיע מוקדם ‏לבית הספר והולך מאוחר, סימנים על הגוף שמחליפים ‏צבעים, ילד שבעיצומו של הקיץ לובש בגדים ארוכים, ‏סימני חפצים, סימנים כחולים סימטריים שנובעים ממכות ‏מקל או שוט, בעיקר באזור הצוואר, שהוא מקום מוגן שלא ‏נחבל סתם כך. גם ילד רעב, מוזנח או מלוכלך מעיד על ‏בעיה קשה". ‏

אנשי המקצוע בתחום מסכימים ביניהם, שהדברים שנחשבו ‏לפריצת כל הגבולות בעבר, הם הדברים היותר בנאליים ‏היום. צימרין סבורה, שאם פעם כותרת על אונס ילדה ‏הרעידה את אמות הסיפים, היום רק לתיאור של מעשה ‏קבוצתי יהיה אותו אפקט. צימרין, כמו עמיתיה, מאמינה ‏שמתפתח כאן חיסון מסוים של התודעה. לדעת כולם הפך ‏העולם מהיר יותר והישגי יותר, תחרותי וחסר סבלנות ‏וסובלנות. תחרות יתר מביאה לשימוש בכוח ולאלימות, לא ‏רק מהסוג הפיזי. בישראל, בשל המרקם הייחודי שיוצר את ‏סיר הלחץ שלנו, המצב דחוס במיוחד.