אלבומים עבריים לחגים

עברי לידר, "מישהו פעם"

אחד הדברים שמקטרגיו של עברי לידר נוטים לייחס לו הוא שהשירים שלו נשמעים מעוצבים מדי. בכך שהסאונד של תקליטיו תמיד נשמע מלוטש ושהאיש מטייל בנקל בין אלקטרוניקה רכה לבין פופ אמצע הדרך אין כמובן כל חידוש, אבל לידר נתפס לעיתים כיוצר פלסטי, סטרילי וכלא מעמיק, גם כשהוא מנסה לחרוג מהתבניות שהדביקו לו, ולראייה הדואט עם מוקי "מזל טוב ישראל" שלא בדיוק מרגיש כמו שיר מחאה.

אבל אל תבינו מההקדמה הזו ש"מישהו פעם", אלבום החדש של לידר הוא לא טוב, או יותר מדויק – לא אלבום טוב של עברי לידר. להפך: זהו אותו לידר מוכר ורגיל, ומי שאהב אותו עד היום יגלה כאן את אותם המרכיבים שהולידו וביססו את הרומן הזה. ויודעים מה? גם זה בסדר גמור.

האזינו לעברי לידר ומוקי – "מזל טוב ישראל"

עברי לידר, מישהו פעם, הליקון

רם אוריון, "האחרון"

רם אוריון אמנם נמצא למעלה מ-20 שנה בסביבה, אבל "האחרון" הוא בסך הכל אלבום הסולו השני שלו. אחת הסיבות לכך היא שהאיש אוהב לחלק את זמנו על פני כמה פרויקטים ובאופן כללי חובב הרכבים (למשל נושאי המגבעת, בתריי זוזי, הפה והטלפיים ונוודי האוכף). ועדיין, למרות שמדובר באלבום אישי, הוא חתום ככותב רק על שניים משיריו.

על הטקסטים החזקים האחרים שכאן חתומים בין היתר, דורית רביניאן, דורי מנור, אסף גברון ושמעון אדף. המגוון הזה, לצד הלחנים המדויקים ונגינת הגיטרה המשכנעת שלו הופכים את "האחרון" לאחד מאלבומי הרוק הכי מהנים שייצאו כאן לאחרונה. ולמרות שמו המחייב והאווירה הכללית המאוד אלטרנטיבית (מראה כללי של דיסק צרוב ואווירה של הפקה ביתית), נקווה שיהיה לו המשך.

האזינו לשיר "הליכה" של רם אוריון

רם אוריון, האחרון, נענע דיסק

גידי גוב, "תקליט ראשון"

לא כל תקליט עבר מצדיק הוצאה מחודשת, פרט לעצם הרעיון המבורך שבשימור פיסות תרבות היסטוריות. חלק מהתקליטים שכבר זכו למהלכים הללו התגלו בהאזנה המחודשת כלא יותר מפיסות נוסטלגיה. לצדם ניתן למצוא כמה שעיקר השאלה סביב הוצאת המחודשת היתה "איך לא חשבו על זה עשר שנים קודם לכן?".

את האלבום הראשון של גידי גוב מ-1978, הרואה כעת אור במהדורה מחודשת וכפולה במסגרת הסדרה המוצלחת "סימני דרך", צריך למקם איפשהו באמצע. לגוב יש תקליטים חשובים יותר ברזומה ("40:06", "דרך ארץ" ו"אין עוד יום"), אבל אלו לא מבטלים את הקסם המיוחד שמהלך על אלבום הבכורה שלו. גוב – בעזרתו של יוני רכטר שהפיק את האלבום וחתום על הלחנים של כמה משיריו החשובים (ובהם "שלוש בלילה בעיר", "העיקר זה הרומנטיקה", "סורו מני", "כבו האורות" ו"בלעדיך") – הגיש כאן תקליט בעל מאפיינים ג'אזיים רבים שאידיאלי להאזנה לילית.

קו התפר שבין שנות השבעים לשנות השמונים היה אחד מהפוריים בתולדות המוסיקה הישראלית. ההפקות הפכו למקצועיות יותר, כוחות חדשים פרצו או החלו להתבסס (יהודית רביץ, דני ליטני, גוב כסולן, רכטר כמלחין ועוד) וזרמים חדשים כמו רוק מתקדם, ג'אז, או מוסיקה ברזילאית השתלבו במיינסטרים הישראלי.

רבים מהשירים כאן הפכו לאבני דרך בקטלוג הלהיטים של גוב, אבל שווה לשים יד על המהדורה החדשה דווקא בגלל אלבום הבונוס המציג דוגמאות משיתוף הפעולה עם שלישיית "קצת אחרת" ואת הגרסה שלו ל"סוס עץ" שרקחו יענקל'ה רוטבליט ושמוליק קראוס לאריק איינשטיין באותה שנה. העיבוד הוא אותו עיבוד מוכר אבל קולו של גוב הצעיר – טרום הסיגריות והצרידות המכוונת של "דרך ארץ" – מעניק לשיר הזה, שהוא לבטח אחד מהיפים בזמר העברי, גוון מרענן. חבל שגוב בחר שלא לכלול אותו בתקליט בשעתו. טוב שהוא רואה אור כעת.

האזינו לשיר "סוס עץ" של גידי גוב

גידי גוב, תקליט ראשון (הוצאה מחודשת), הד ארצי

ג'קו ויהודה פוליקר, "ג'קו ויהודה פוליקר"

קצת קשה להכתיר את התפנית שעברה הקריירה של יהודה פוליקר בשלוש השנים האחרונות כקאמבק. אחרי כמעט עשור של שתיקה – להוציא הופעות חיות בהרכבים ובפורמטים משתנים – האיש שומר מאז 2010 על קצב שחרור של אלבום אחד בשנה, ולרוב הוא גם פוגע בול. החדש שלו הוא לא בדיוק אלבום אולפן קלאסי אלא פרויקט הנצחה במסגרתו הקליט פוליקר את אביו (בתשעה שירים) ואת אימו (בשיר אחד), השרים בלדינו וביוונית כמה מהשירים עליהם גדל פוליקר הצעיר.

לכאורה, נראה שמדובר בעניין משפחתי בעל פוטנציאל עניין מצומצם, אבל התוצאה עשויה לקסום לרבים. פוליקר כבר הוכיח בעבר שכשהוא מחליט לחקור את שורשיו הוא מיטיב לשמור על האותנטיות ועדיין לקלוע לקהל הרחב. כך היה ב"בעיניים שלי" וב"אפר ואבק", שכנגד כל הסיכויים הפכו לאבני דרך תרבותיים חשובים ומצליחים, וכך אני מעריך יהיה גם גורלו "ג'קו ויהודה פוליקר" האלבום, ש"אמרי לי נערה" ו"מוכר הלימונים" ממנו כבר זוכים לזמן אוויר מכובד.

בראיונות שפוליקר נתן במסגרת מסע הקידום של האלבום הוא ציין שחלק מהשירים כבר מבוצעים על הבמה וזוכים לפידבק חיובי מהקהל. האמת? זה לא מפתיע. בתור אחד שלא מבין מילה ביוונית ("יאסו" זה לא באמת נחשב), ועוד פחות מזה בלדינו, קשה להישאר אדיש ליצירה הזו.

העברה בין דורית היא רכיב חשוב בשימור תרבות, וכשהיא מוגשת בצורה נכונה היא פורצת את הגטאות המקוריים שלה. כך היה עם אלבומי הפיוטים שהחלו כטפטוף שהפך למבול שהניב כמה יציאות יפות, וכך זה עשוי להיות כעת עם חיזוק נוסף לתרבות הלדינו העשירה. עכשיו רק נשאר למצוא מישהו שיבצע מהלך מוסיקלי דומה גם עם תרבות היידיש.

האזינו לשיר "לימונרו" של יהודה וג'קו פוליקר:

ג'קו ויהודה פוליקר, ג'קו ויהודה פוליקר, התו השמיני

אהוד בנאי, "באופק אחר"

גם אהוד בנאי ביקש להשתתף בפסטיבל הקניות של צרכני המוסיקה לרגל החגים. התשובה שלו – אלבום הכפול המאגד 20 משיריו (שניים מהם חדשים), המוגשים בביצועים חדשים ואינטימיים – נראית, על פניו נכונה. האלבום הזה נולד לאחר ההופעה שהעלה בנאי עם עמיי רייס (שגם הפיק ועיבד את האלבום) ועם רביעיית כלי מיתר בפסטיבל הפסנתר הקודם.

הרעיון שעמד לנגד עיני רייס – לקחת את בנאי המזוהה עם רוק וגיטרות ולמקמם אותו מחדש בזירה "קלאסית" יותר הוא נכון, וגם העובדה שבנאי למד בצעירותו לנגן על צ'לו, מהדקת את הקשר בין העולמות המנוגדים לכאורה.

ולמרות כל אלו לא תמיד נראה שזה מספיק. בנאי הוא אמנם מספר סיפורים נפלא, כותב מחונן, גיטריסט מצוין (יש כאן כמה מהלכים נפלאים על האקוסטית) ומבצע שרק משתבח עם השנים, ולראייה: חלק מהביצועים המוצעים כאן שופכים אור חדש על הקלאסיקות שלו ("הופעת מילואים", בלוז כנעני", נגעת בצמרות העצים", "עיירה בדרום" ו"עגל הזהב", למשל), ועדיין נותרת אצל המאזין תחושה קלה שבנאי קצת דורך במקום, ולא רק בגלל שמדובר כאן באלבום שהוא למעשה אוסף המוגש תחת כסות אחרת.

ואם כבר אוסף – תמוה מדוע בנאי בחר שלא לכלול כאן את "רוחות הצפון", "פועל במה" ו"האגס 1", למשל. נכון שאי אפשר לבקש מבנאי – וגם לא בטוח שצריך – להמציא את עצמו בכל אלבום או פרויקט ביניים מחדש, אבל לטעמי חסר לבנאי של השנים האחרונות משהו מהרעב שאפיין אותו בתחילת הדרך. אולי באלבום הבא החסר המסוים הזה יתמלא.

האזינו לשיר "עגל הזהב" של אהוד בנאי:

אהוד בנאי, באופק אחר, אן.אם.סי יונייטד