אי בקצה הבית

מרפסות. המומחים שלנו תורמים מנסיונם
חיים שלמים מתנהלים בה, פרושים לעיני כל, צריך רק להרים את המבט ולהציץ. תהיה שם כביסה צבעונית שתספר מי גר בבית ואלו צבעים הוא אוהב, יהיו אופניים שכבר מחלידים, כיסא צמוד למעקה ולידו מאפרה מלאת בדלים, שרידים של עציצים בקופסאות פח או כדי חרס שופעי ירק, ואולי גם בריכה מתנפחת בלי אוויר שמחכה בפינה לשבת הבאה. והסולם הנצחי שלא נמצא לו מקום אחר בבית – אין ספק שגם הוא יהיה שם, במרפסת. המרפסת שונה משאר חלקי הבית. יש משהו שקושר אותה לעולם מושגים אחר, והדיון אודותיה לא מסתכם בהיבטים הפרקטיים והתכליתיים שלה, אלא גולש למחוזות של רומנטיקה וגעגוע. בכל השירים, הסיפורים והציורים העלמה שחיכתה לבואו של אהובה עמדה על המרפסת. גם האמהות נשענו פעם על המעקה וקראו לנו בקולי קולות לחזור הביתה לארוחת ערב.
היום האמהות פשוט מתקשרות לסלולרי וסוגרות עניין, וגם המרפסת השתנתה: מפתוחה ומזמינה היא נהפכה לאינטימית ומסוגרת, הקישוטים והעיטורים שתמכו בה נעלמו, וגם הכביסה קיבלה מסתור דקורטיבי. נדמה שכל מה שקרה למרפסת בשנים האחרונות קרה גם לנו.
הרבה יותר ממשטח בטון
תפקידה של המרפסת הוא להכניס פנימה את האור הטבעי, לאוורר את הבית וליצור את הקשר עם הסביבה, שנחוץ כל כך לאדם. למרות היכולת שלנו לשלוט בטמפרטורה ובתאורה באמצעות מזגן וחשמל, הנוף חשוב לנו לא פחות – גם אם מדובר בבית הדירות שממול. זוהי אפוא התכלית הפרקטית של מרפסת ולשם כך היא יכולה להסתכם בזיז בטון הבולט מהקיר ומתוחם במעקה. אולם יש מרפסות המתהדרות בהרבה יותר מכך: מרפסות אורבניות השופעות אלמנטים ועיטורים, מרפסות באוהאוס מינימליסטיות, מרפסות עגולות ועוד.
הצלם יגאל מורג מתעד את המרפסות האלה כבר יותר מ-50 שנה, בעיקר בשכונותיה הישנות של תל-אביב ובראשן נווה צדק. "מרפסות הן הדובדבן שבקצפת", הוא אומר כשנשאל מה סוד הקסם שלהן. מורג, 70, יליד תל-אביב המתגורר בנהריה, הציג במשך השנים תערוכות רבות המתעדות את התפתחותה של נווה צדק, תוך התייחסות מיוחדת לחזיתות הבתים. גם הוא, כמו רבים אחרים, מתגעגע לאותן מרפסות שהולכות ומתמעטות. "מספיק סיבוב אחד ברחוב כדי לראות איך הושקעה בבתים הישנים תשומת לב רבה לעיצובן של המרפסות, בהיותן חלק כל כך משמעותי מחזית הבניין", הוא אומר.
"אני רואה לאורך השנים איך המרפסות נהפכות ללא יותר מסתם משטח בטון. עושים את זה ספרטני מאוד, לא משקיעים. במרפסות הישנות, לעומת זאת, יש כל כך הרבה יופי, וכצלם הן תמיד משכו את עיניי. יש בהן השראה אמנותית. צריך רק להתבונן בתומכות היפהפיות שהיו קישוט נהדר ובמעקות – פרטים כל כך יפים שאי אפשר להישאר אליהם אדישים".
האמן עדן אוריון סבור שיש במרפסות אקסהיביציוניזם שעונה על יצר הסקרנות והמציצנות שטבוע בנו. "הכל פשוט שם, חשוף לעיני כל, בלי ניסיון להסתיר או לעדן", הוא אומר. אוריון, 44, הגר ביישוב קורנית בגליל, עוסק כ-15 שנה בתחומי אמנות שונים, מרישום וציור עד צילום ומולטימדיה. את כל אלה הוא שילב בעבודות ובתערוכות, שכמה מהן הוקדשו אך ורק למרפסות, אחרי התבוננות ממושכת בהן.
"הרעיון התחיל לפני הרבה שנים, כשלמדתי צילום", הוא מספר. "קיבלנו פרויקט שנקרא 'אהבה' והתחלתי להסתובב ברחובותיה הצפוניים של תל-אביב, שם גדלתי, ולצלם מרפסות שבהן גרו הבנות שלא היו חברות שלי. שם זה יצא לדרך, ולאט לאט ראיתי שאני ממש מתאהב במרפסות האלה, ויש כל כך הרבה מהן – מרפסות סגורות עם תריסים שלא רואים בהן כלום, או אנשים שמהמרפסת שלהם הם מציגים את כל מרכולתם ועוד אפשר להציץ אפילו על הנברשת בסלון ולטוות סיפורים שלמים על הדיירים והבית. אני לא בטוח שהם יהיו נכונים, הסיפורים, אבל זה נחמד גם לדמיין. מאז חזרתי וצילמתי מרפסות שוב ושוב".
חבלי כביסה, מנורת פלורסנט מיותמת, אישה זקנה נשענת על מעקה, אדניות על רקע שמים תכולים – פרטים מצוירים ומצולמים המתלכדים לעבודה אחת, שיש בה לדברי אוריון אמירה רחבה יותר. "המרפסות מסמלות בעיני חלק מהישראליות – בעיקר המרפסות הישנות, שם ניהלו חיים שלמים", הוא אומר. "המרפסת המודרנית, לעומת זאת, אינה כזו ואין לי חיבה אליה. עושים אותה כלאחר יד, כדי שיגידו שיש מרפסת. כדי שהיא תהיה מחסן או גרוע מכך כדי לסגור אותה ולהפוך אותה לעוד חדר, כמו שעשו בהרבה בניינים בתקופה מסוימת. עוד קומבינה ישראלית. אני מתגעגע באמת ובתמים לימים בהם היית עובר בערב ברחוב ורואה אנשים פשוט יושבים על המרפסת, עומדים, מסתכלים, נהנים מהבריזה וסוגרים את היום".
תחליף קטנטן לחופשה
אריאלה שניאור, מעצבת ואדריכלית פנים, סבורה שעם כל הכבוד לנוסטלגיה המרפסות המודרניות עונות נכון יותר על הצרכים הפרקטיים של הדיירים. "כשהדירות עמוסות, החדרים לא גדולים במיוחד ואין מרחבים גדולים בתוך הבית – כמו שאפשר למצוא בדירות ישנות – המרפסת משלימה את החלל ומעצימה את הסלון. וכמובן, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא כל כך מתאימה למזג האוויר בישראל, שכמעט דורש את זה", אומרת שניאור ומוסיפה כי מדובר במגמה. "אחרי שנים שאנשים סגרו מרפסות מכל כיוון בתריסולים מזעזעים, יש חזרה למרפסות הפתוחות ורואים את זה בבנייה הרוויה החדשה".