איש ורוד שמשנה את העולם

המעצב התעשייתי כארים ראשיד הוא מעצב על, מעצב כוכב, מגה מעצב
הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם
כיאה למעצב על, כללה שהותו של כארים ראשיד בתל אביב את הגינונים המקובלים בז'אנר, בהם מסיבת קוקטייל שהופקה לכבודו, הרצאה מתוקשרת מפיו של הכוכב ומפגשי עיתונאים מתוזמנים בקפידה. וראשיד? הוא נראה כמי שנהנה מהבאזז של עצמו, כפי שניתן לצפות ממי שחתום על ספר ששמו "אני רוצה לשנות את העולם".
לזכותו של ראשיד ייאמר שהוא כבר בחצי הדרך. המוצרים שעיצב, כ- 3,000 במספר, חצו גבולות גיאוגרפיים, המונח שטבע – "עיצוב דמוקרטי" – נוגע ביומיום של כולנו וגם המבקרים הגדולים ביותר שלו, אלו שרואים בו תופעה חולפת ומתנערים מכל הפופ הזה, לא יוכלו להתכחש לפופולריות העצומה שגרף בשנים האחרונות.
אגב, מספיק מפגש קצר עמו כדי להבין שפופולריות, בעיניו של ראשיד, היא לא מילה גסה. גם לא בעיצוב. להפך, היא היעד.
למפגש העיתונאים הגיע המעצב כשהוא מלווה בפמליה צפופה של יח"צנים ומעריצים מקומיים וקשה היה להתעלם מנוכחותו הכריזמטית – גבוה בראש מכולם, קעקועים רבים על זרועותיו, שתי טבעות גדולות על אצבעות יד ימין, חולצה מכופתרת בוורוד זועק, סניקרס, גם הן ורודות, מכנסיים לבנים ומשקפיים במסגרת טיטניום עצומה בגודלה.
הוא מדבר מהר, בשטף, יורה את הפילוסופיה העיצובית שלו בלהט מדוקלם היטב, ובעיקר, כך נדמה, נהנה מכל רגע. "אני חושב שהפכתי למי שאני בזכות היותי פרודוקטיבי", הוא אומר לעיתונאים, "ואני עובד הרבה וקשה. חוץ מזה, בניגוד למעצבים רבים אחרים, לי יש הרבה מה להגיד. אני צריך לדבר. זאת התשוקה שלי".
בין עבודותיו הרבות של ראשיד ניתן למצוא מגוון כמעט בלתי אפשרי של עיצובים שנע בין פותחן לבקבוק יין ועד בית מלון ביוון. בדרך יש גם שעונים פרי עיצובו, בניינים, כיסאות, חולצות, מדפים, משקפיים, גופי תאורה, בקבוקי בושם, כלי מטבח. ראשיד עושה הכל.
לשאלה מה בין עיצוב נעליים לעיצוב בניין, הוא עונה בלקוניות, כמעט לא מבין את פשר התהייה, שמדובר בתהליך עבודה זהה לגמרי. ולא, הוא לא חושש מפני מיחזור חומרים. "יש מעצבים שמוצאים טכניקה, מתפרסמים בזכותה, וכל מה שהם עושים זה את אותו דבר שוב ושוב", הוא אומר.
"אני לא כזה. אני רוצה לחצות גבולות. זה בדי-אן-איי שלי. אני לא חוזר על עצמי בכלל". אגב, מתברר שיש לו בכל זאת קווים אדומים. "אני מסרב לעבוד עם חברות סיגריות", הוא מודיע.
ראשיד מאמין גדול בעיצוב להמונים, וכשהוא משתמש במושג "עיצוב דמורקטי", הכוונה היא כי פריטים מעוצבים צריכים ויכולים להיות נחלת הכלל. "אני לא אוהב את הרעיון לפיו עיצוב הוא עניין לאליטות בלבד", הוא אומר, וכשהמילה איקאה נזרקת לחלל השיחה הוא מכריז בהתלהבות "אני אהיה מושלם לאיקאה".
אבל עד שיגיע הטלפון משבדיה, הוא מסתפק בעיצוב לרשתות ענק האמריקאיות "הום דיפו" ו"טארגט", ומסביר שייצור המוני הוא בבסיסו של העיצוב, ופריט שמיוצר בחתיכה אחת ונמכר במחיר מרקיע שחקים חוטא להגדרה. כמו כן, הוא מסתייג גם מעיצוב לשם הדקורציה, ותו לא. "עיצוב לא קיים בלי פונקציונליות", הוא אומר.
"אחת הבעיות היא כשאובייקט הופך לאייקון בלי שהוא עונה על הצרכים הפונקציונליים שנדרשו ממנו, והציבור מתחיל לחשוב שזה בסדר, כי עיצוב זה רק משהו יפה להסתכל עליו, ולא משהו להשתמש בו. אני לא מוכן לקבל את זה".
כיצד אתה מגדיר את הסגנון שלך כמעצב?
"אין לי סגנון. בעיניי יש סגנון ויש עיצוב. סגנון הוא ההיסטוריה של העיצוב. הוא זה שמאפיין משהו וממקם אותו על ציר ההיסטוריה כשהתקופה בה הוא נוצר מסתיימת. הקריטריונים שלי בתהליך עבודתי עכשוויים. אין להם שום נגיעה בהיסטוריה, והם דורשים ממני להתמודד עם ההווה".
אם כך מה משפיע על תהליך היצירה שלך?
"אני מתעניין ברגע שבו אנחנו חיים ומנסה למצוא בו את הפן האנושי, זאת הדרך שבה אני מעצב. אני רוצה עולם רך, קז'ואל, קל", הוא אומר ומצביע על הנעליים שלו: "כזה עולם". והנעליים – סניקרס ורודות, כאמור, מעוצבות כך שחלקן העליון ניתן להסרה, והן הופכות לכפכף עם סוליית גומי.
"יוצא לי לבלות הרבה במלונות", הוא ממשיך, "וחצי מהדברים שם נראים משהו שיכול להרוג אותך. אני מופתע בכל פעם מחדש מכך שאנשים ממש מצליחים לצאת ולהיכנס מהאמבטיה, למשל. ולמה זה ככה? כי הסטייל הוא שמניע אותם. לטעמי, העולם צריך להיות יותר חווייתי, עם פחות מכשולים".
אגב, מה פשר החיבה לכל הוורוד הזה?
" אני מאוד אוהב את הצבע הזה. הוא צבע חיובי, עם אנרגיות טובות, שגורם לאנשים להרגיש טוב. בשנים האחרונות הוצאתי לאור את הוורוד בכל העולם. מאוד שמחתי כש-GQ כתבו עליי שהפכתי את הוורוד לגברי. זה צבע מקסים.
בכלל, מדהים אותי כל פעם מחדש עד כמה חברות שפונות אליי, כל כך מפחדות מצבע. אני פשוט לא מבין את זה. הרי העין האנושית יכולה להבחין ב- 16 אלף גוונים של צבע ולמרות זאת העולם כל כך אפור. תסתכלו מסביב, תראו כמה אפורים נראים קווי הרקיע של ערים".
ראשיד נחת בישראל לרגל התערוכה לעיצוב הבית Casa 07 שנפתחה בתחילת החודש בתל אביב. הוא בן 46, נולד בקהיר לאב מצרי ואם אנגליה ובגיל שנה עבר עם משפחתו לקנדה, שם גדל.
כיום הוא מתגורר ופועל בניו יורק. "אני לא קורא לעצמי אמריקאי, מצרי או קנדי", הוא אומר ומנצל את הרגע כדי לשלוח מסרים ברוח "אני רוצה לטייל בעולם בלי ארנק", ו"אנחנו צריכים לשבור גבולות". "בעולם של ימינו כבר קשה מאוד לקרוא למשהו לאומי", הוא ממשיך.
"ניקח את איטליה – פעם היינו אומרים עיצוב איטלקי על מה שעוצב באיטליה וגם יוצר שם על ידי איטלקים. והיום? מדהים כמה חברות מייחסות לעצמן עיצוב איטלקי כשהמוצרים בכלל עוצבו על ידי זרים, ורובם, כמו שאנחנו כולנו יודעים, תוצרת סין".
בהקשר זה הוא מוסיף ש"תמיד מצחיק אותי שבכל פעם שאני מגיע למדינה חדשה שואלים אותי מה דעתי על העיצוב המקומי. קודם כל, איך אני יכול לדעת מה באמת הולך כאן. וחוץ מזה, מה זה משנה בעצם, הרי העולם משתנה וצריך להיפטר מלאומיות.
אגב, אם אני הייתי מעצב ישראלי, כיוון שזה מקום קטן ולא נראה לי שיש כאן הרבה עבודה, בטח הייתי עובד בעוד מקומות בעולם ומנסה למצוא את מקומי בחלק מהכפר הגלובלי החדש הזה".
כששואלים את ראשיד על עמיתים אחרים שלו שחולקים עמו את הנישה של מעצבים בינלאומיים שידם בכל, הוא קצת מאבד סבלנות. "לא מפסיקים לשאול אותי כל הזמן 'האם אתה הפיליפ סטארק האמריקאי?", הוא מספר, "ואני שונא את השאלה הזאת.
אני חושב שסטארק נפלא, ואני חושב שהוא עושה דברים נהדרים, אבל אנחנו מאוד שונים. ובכלל, אני אף פעם לא מבין את הצורך הזה לערוך השוואות. כאילו מה? תמיד אדם אחד חייב לנצח? זאת גישה מאוד מאצ'ואיסטית. בעיניי, העולם מספיק גדול ויש מקום להרבה מעצבים".
מנגד, הוא מבהיר שהוא אינו מושפע מאף אחד מהם. "אני לא מסתכל על עבודות של אחרים", הוא אומר, "ויתרתי על זה כשמלאו לי 44, כי הגעתי למסקנה שאינני יכול לעצב שום דבר מקורי אם כל הזמן אסתכל מה מישהו אחר עושה. אני לא רוצה ליפול לטרנדים. אני רוצה להמשיך לעשות את העבודה שלי".
והוא ממשיך: "אני בר מזל, הצלחתי למצב את עצמי ויש לי כל כך הרבה הצעות עבודה שזה אבסורדי. זה כיף. אני יכול לבחור מה לעשות ומה לא".
בתוך כל זה, יש משהו שעדיין לא הספקת לעשות ואתה רוצה שיקרה?
"כן. אני רוצה להיות אבא".
מתוך: נישה
לעשיית מנוי, לקבלת מגזין מתנה