איש האופרה

דיוויד רוס אוהב פרטיות. מקום המפלט הכפרי שלו, נביל הולט הול, משתרע על פני יותר מ-15 קילומטר רבוע וניצב לבדו על ראש גבעה, כ-150 ק"מ צפונית מערבית ללונדון במידלנדס הירוקה. הדיירים היחידים שם, למעט רוס, הם כמה משרתים. בכפר הקרוב ביותר, נביל הולט, יש 28 תושבים.

שירות הטלפון הסלולארי כאן לא אחיד באיכותו. קצת אירוני, בהתחשב בכך שהונו של רוס בסך 1.4 מיליארד דולר מבוסס על היותו מייסד שותף של קארפון וורהאוס, הקמעונאי של הטלפונים הניידים.

אולם קונצרטים במקום אורווה

שיער בלונדיני, עיניים כחולות וגזרה דקה משווים לרוס, 42, חזות נערית. כלומר, אם בכלל מצליחים לראות אותו. לעתים נדירות הוא מעניק ראיונות. הוא גם לא מסכים שיצלמו אותו.

אז למה בכל זאת הוא מזמין בכל קיץ 300 זרים לגור במחנה על המדשאה הקדמית שלו? "זה מאוד לגיטימי מצדי לסגור את השערים ולומר, 'לא, עכשיו זה שלי'", הוא מדגיש.

"אני לא מחפש פרסום או תשומת לב, אבל אני מוכן לדבר מדי פעם, כדי לעורר את ההתעניינות של אנשים בפרויקט הזה". הפרויקט הוא הגראנד אופרה.

במשך עשרה ימים בקיץ הזה, כמו בכל קיץ בשש השנים שחלפו, הוא יזמין אוהבי אופרה לצפות בהופעות שיתקיימו באולם הקונצרטים בן 300 המושבים שנבנה על מה שהיה פעם האורוות של אחוזתו. בשיתוף פעולה עם חברת גראנג' פארק אופרה, שמציגה גם פסטיבל גדול יותר בהמפשייר, רוס העלה יצירות כמו "נישואי פיגארו" ו"הספר מסביליה". השנה הוא יציג את "פלסטף" וגם הופעות סולו של זמר הבריטון הנודע בריאן טרפל.

ההנאות של צופי האופרה לא מוגבלות למוסיקה. הכרטיסים בסך 90 דולר מעניקים להם את הזכות לשוטט בגנים של רוס ולערוך פיקניק על המדשאה שלו. מבקרים חצופים ניסו אפילו להציץ דרך החלונות למגורים הפרטיים של רוס. הוא עצמו רואה בפולשים האלה את מחיר הפטרונות: "ככל שאני יכול לעזור לפתח [את האופרה], חובה עליי לעשות זאת".



אהבה משמיעה ראשונה

העניין שלו בצורת האמנות הזו החל ב-1999, כאשר חבר הזמין אותו להמפשייר לראות את האופרה הסוריאליסטית "השדיים של תרזיאס", בהפקת גראנג' פארק. זו הייתה האופרה הראשונה שלו, והוא הוקסם. "התפאורה והסביבה, האופן שבו היא הוצגה, הבנתי שזו דרך נעימה מאוד לבלות את הערב", הוא נזכר.

וואספי קאני, חברה של רוס והמנהלת של גראנג' פארק, אומרת, "זה נגע ללבו בצורה שעבודה של 14 שעות ביום לא יכולה לעשות". באותה תקופה בילה רוס שעות ארוכות בהכנתה של קארפון להצעת המכר הראשונה שלה לציבור בשנת 2000. אחרי ההפקה של הגראנג' הוא הפך לצופה נלהב שמגיע לאופרה קבוע.

ב-2002 החלה קאני, שהצליחה עם האופרה בהמפשייר, לחפש מקום גדול דיו שיאפשר לה לעשות את זה גם במידלנדס. היא שלחה מיילים לתושבי האזור, כולל לרוס, וחיפשה רעיונות למקום. "הוא ענה מיד ואמר, 'אם לא תעלי את האופרה בבית שלי, אני לא אדבר אתך יותר אף פעם'. אז חשבתי שכדאי לי לעשות את זה", היא צוחקת.

בשנים הראשונות הוצגו בנביל הולט "לה בוהם" ו"כך עושות כולן", אופרות פופולאריות ובטוחות. מאז שינו ההפקות כיוון לבחירות פחות מוכרות, כמו "שיקוי האהבה" של דוניצטי. רודריק דונט, מבקר האופרה של האינדיפנדנט, חושב שהחברה משתפרת בהתמדה. "למעשה היא לא יכולה לטעות בימים אלה", הוא אומר, "מה שלא בהכרח היה בהתחלה".

נזהרים מליטוש יתר

מאז 2003, 6,000 מבקרים עברו דרך השער הראשי של רוס, לא כולם חובבי אופרה. חלקם הגיעו פשוט מתוך סקרנות ורצון לראות את הנכס ההיסטורי הזה.

במשך השנים הייתה נביל הולט הול בית לשורה ארוכה של שמות ידועים מהמעמדות האמריקאיים והבריטיים הגבוהים. הנבילס, משפחה של ברונים ורוזנות שעל שמם נקראת האחוזה, חיו כאן מהמאה ה-16, קצת פחות מ-400 שנה. במאה ה-19 עבר הבית לרשותם של איל הספנות סר באצ'ה קונארד, אשתו מוד בורק ובתם ננסי, שהתפרסמה כמוזה של רבים מן המלומדים האמריקאים הגולים של תחילת המאה העשרים. הקונארדים אירחו באחוזה חמישה ראשי ממשלה בריטיים. ב-1914, לאחר שסר באצ'ה ובורק התגרשו, הנכס נמכר. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא ניצב כאבן שאין לה הופכין, ואז הפך לבית ספר לנערים, מכינת נביל הולט, שנסגר ב-1999 לאחר שלא הצליח לעמוד בעלויות התפעול. רוס קנה אותו בשנת 2000.



בשל הייחוס של האחוזה, החברה ההיסטורית הייתה צריכה לאשר את השינויים במבנה שלה. בזמן שרוס ממתין לאישור כדי להפוך את בית האופרה למבנה קבוע יותר, הוא נותר מבנה זמני מאוד. קולות הרוח והגשם מצליפים בחלקי הבניין, שמכוסים בבד דמוי ברזנט, ומדגישים את האריות וקטעי הסולו.

לרוס זה בכלל לא אכפת. הפסטיבל קטן במכוון, כדי לא להתחרות ברויאל אופרה האוס שבלונדון. נביל הולט מקדישה הופעה אחת בכל עונה לזמרים הצעירים והלא מנוסים, שבדרך כלל נאלצים לחכות שנים כדי לקבל הזדמנות כזו. התוצאה אינה מקצועית לחלוטין. רוס אומר: "אם זה יהפוך לחוויה המושלמת, זה לא יהיה אותו דבר. אנחנו צריכים להיזהר שזה לא יהיה מלוטש מדי".

השנה יתקיים הפסטיבל בין 20-11 ביולי. כמו בעונות קודמות, קרוב לוודאי שתמצאו במקום את רוס, צופה בהופעות אי שם מאחורי הקלעים או מהיציעים. "אני נהנה שאנשים באים וצופים באופרה", הוא אומר. אפילו אם הכל יותר מדי מוגזם? טוב, "זה רק עשרה ימים".

 

מתוך: מגזין Forbes

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה