אישה, יצירה, רגשות ולידה

שרית זלצר מלמדת נשים ללדת בשיטת גאיה
כשאמא שלי ילדה אותי היא לא היתה צריכה לשאול הרבה שאלות. היה מסלול אחד, ברור, בו הלכו כל היולדות. צירים – בית חולים – לידה. האפידורל היה תרופה ניסיונית שאף אחת לא העזה להשתמש בה, לידת בית היתה משהו שנשים עשו פעם, לפני שהיו בתי חולים; ועל הכנה ללידה אף אחת עוד לא שמעה – פשוט לא היה דבר כזה. היום עומד בפני היולדת שפע כל כך אדיר של אינפורמציה ונראה שככל שהשפע גדל, כך גדל גם הבלבול.
שרית זלצר, 42, מציעה אלטרנטיבה לשיטות ההכנה ללידה שהכרתן עד עכשיו. נכון, ההכנה הפיזית ללידה היא חשובה וכך גם ההחלטה איפה ללדת – אבל לפי זלצר, אם לא תהיי מוכנה באופן רגשי ללידה, היא פשוט לא תעבוד כמו שצריך. השיטה שפיתחה, שיטת גאיה, מציעה הכנה רגשית ללידה, שמשמשת גם לליווי תהליכי גדילה והתפתחות אישית מחוץ לחדר הלידה.
עד לפני מספר שנים הדבר האחרון שזלצר חשבה עליו היה שיטות הכנה ללידה. היא היתה מעצבת מוכשרת ואשת קריירה נמרצת, ויחד עם בעלה, ינאי, עמדה בפני פריצה לסצנת העיצוב הבינלאומית. נקודת המפנה של חייה היתה תאונת קשה, שבעקבותיה נזקקה לשיקום של שנה. "בזכות התאונה הזאת הגעתי למי שאני היום", היא אומרת.
נקודת המפנה
זלצר, בוגרת תואר באמנות בבצלאל, ובעלה ינאי, גם הוא בוגר בצלאל, נסעו לאחר סיום הלימודים ב-1993 לסן פאולו בברזיל, שם פתחו סטודיו לעיצוב והחלו לעסוק בעיצוב חלונות ראווה. תוך זמן קצר קיבלו הצעה מרגשת – עיצוב בית שידורי הקיץ הברזילאי של ערוץ המוזיקה אם.טי.וי. "מפיקה של הערוץ ראתה את העבודות שלנו ומאוד התלהבה. היינו בפגישה, הראינו תיקי עבודות. שרית וינאי החליטו לצאת לנופש לפני שהם מסתערים במלוא המרץ על הפרויקט המלהיב. "החלטנו שננוח קצת לפני הפרויקט, ויצאנו לחופשה בחווה של חברים. באחד הבקרים החלטנו לרכוב על אופניים לכפר הקרוב. יצאנו לרכב בשביל מקסים בתוך היער הברזילאי. ינאי רכב קצת יותר מהר והיה לפני, ואז התעוררתי בבית חולים".
התאונה של זלצר היא סיפור מוזר. היא נפלה מהאופניים מסיבה לא ברורה, וקיבלה מכה בראש. זלצר סבלה משטף דם במוח ונכנסה לתרדמת למשך שלושה ימים. לאחר שהתעוררה היתה מאושפזת בבית חולים במשך חודשיים ועברה תהליך החלמה שנמשך מעל לשנה. במהלך השיקום היה עליה ללמוד מחדש את כל מיומנויות החיים הבסיסיות, ביניהן הליכה ודיבור. "ממש לא הבנתי מה קרה, אבל היה לי איזה שקט כזה שזה בסדר, הכל בסדר". זלצר לא התעוררה רק עם חיוביות מפתיעה. ככל שההחלמה התקדמה, היא גילתה שהיא התעוררה אדם שונה.
"כשהתחלתי להחלים הזמינו אותנו לפגישה באם.טי.וי. הסכמתי ללכת, אבל כשהגענו לכניסה לבניין אמרתי לינאי 'אין מצב'. לא הצלחתי להתמודד. אם הייתי משווה אנשים לקפה, הם פשוט היו בשבילי כמו קפה חזק מדי. אחרי התאונה לא חזרתי לכלום מקודם – החל מאוכל, דרך אנשים ועד היצירה שלי ומה אני רוצה בחיים".
אילוסטרציה: Clipart | CDBank
לא הצלחתי ללדת
לאחר שנה של תהליך שיקום זלצר ובעלה החליטו לחזור לארץ. זלצר החליטה להפנות את כישוריה האמנותיים לתחום אחר לחלוטין, והחלה ללמד בתל אביב קורס לפיסול אינטואיטיבי. כעבור זמן מה קיבלה עבודה בחברת היי-טק שייצרה משחקי ילדים, במסגרתה הוצע לה לעצב ולנהל קבוצה של מודליסטים וגרפיקאים. אבל אז הגיעה הלידה הראשונה שלה.
הלידה לא התרחשה כפי שזלצר דמיינה. "מיה נכנסה למצוקה עוברית, והיו צריכים לשלוף אותה עם מלקחיים. מה שהרופאים אמרו זה שהיא נתקעה בתעלת הלידה ולא הצליחה להשתחרר. האמת היא שאני הגעתי לחדר לידה עם חוברת על תנוחות, נשימות, כל מיני דברים טכניים, אבל לא באמת הייתי מוכנה נפשית לעבור את החוויה של הלידה. תוך כדי הלידה הרגשתי שמשהו היה חסר".
לאחר הלידה חייה של זלצר שוב השתנו מקצה לקצה. חברת ההיי טק בה עבדה החליטה לשנות כיוון, והיא, ששמחה בתפקידה החדש כאם, לא מיהרה לחפש עבודה חדשה. ינאי, בעלה, החליט באותה תקופה ללמוד רפואה סינית באנגליה, וכך שוב התגלגלה המשפחה לחו"ל.
בפורסט רואו, שנחשב למרכז האנתרופוסופי הגדול ביותר באירופה, מצאה זלצר כיוון חדש-ישן. "התחלתי להכיר קצת את האנתרופוסופיה, וגיליתי שכל הקטע של האמנות האנתרופוסופית מאוד דומה למה שאני עושה כבר הרבה שנים". זלצר החלה ללמד פיסול אינטואיטיבי בבית ספר אנתרופוסופי בכפר, והחלה במקביל ללמוד במסלול לתרפיה באמנות על פי הגישה האנתרופוסופית. תוך כדי כך נכנסה להריון שני. "כשהתחילה לצאת הבטן, התחילו לצאת גם כל הפחדים. מה יהיה אם אני עוד פעם לא אצליח לשחרר את התינוק? החלטתי שאני עושה משהו עם עצמי. לא ידעתי בדיוק מה, אבל ידעתי שאני חייבת להשתחרר מהחרדות האלו".
וכך, בעצם, החלה זלצר לבנות את שיטת גאיה. מאז התאונה למדה ותרגלה טאי צ'י מדי בוקר ושילבה בתרגול אלמנטים אליהם התוודעה במסגרת לימודי התרפיה באמנות: עבודה אינטואיטיבית עם צבע וחומר, כתיבה ועבודה עם קול. הכל במטרה להתחבר מחדש למקום הפנימי, הבוטח בעצמו. מקום שממנו הרגישה שהיא יכולה להגיע לחדר הלידה ולעבור את הלידה בשלום. "חזרנו לארץ, והמשכתי לתרגל עד שהגיעה הלידה. איך שהתחילו הצירים הגוף שלי נכנס לפוזיציה. הוא כבר ידע מה לעשות, אני רק הייתי צריכה להיות שם. העבודה הפנימית כבר היתה מושרשת".
זלצר ובעלה חזרו לארץ ויצרו קשר עם אילנה שמש, מיילדת ותיקה, שבין היתר מיילדת בלידות המתקיימות בצימר שלה במושב ישרש. בני הזוג החליטו ללדת בצימר של שמש. זלצר מספרת על הלידה השנייה שלה כעל חוויה מתקנת. "הצירים התחילו, נסענו לאילנה, ושעה אחרי שהגענו אליה ילדתי, ארבע שעות מתחילת הצירים. זו היתה חוויה מעצימה. ילדתי את גיא, וכמה שבועות אחרי הלידה התעוררתי בוקר אחד עם ידיעה שזה מה שאני צריכה לעשות – להעביר את הכלים שלי לנשים אחרות, שיוכלו לחוות את הלידה בדרך שמתאימה להן. קראתי לשיטה שלי, שהיא הכנה רגשית ללידה, שיטת גאיה, שם שהוא חיבור של שמות הילדים שלי, גיא ומיה. בזכותם בעצם נולדה השיטה".
זלצר החלה להעביר סדנאות ללקוחותיה של שמש, והיום היא מעבירה אותן בקליניקה שלה, שנמצאת בביתה ברעננה. בסדרה של שישה מפגשים לומדות המשתתפות להרפות את הגוף, למקד את המחשבה ולהתרכז תוך הקשבה למסרי הגוף בהריון, באמצעות תרגילים פשוטים המשלבים קול, יצירה, תנועה, כתיבה, דמיון מודרך ונשימה.
"הידע התיאורטי שאנחנו מקבלות לפני הלידה הוא מאוד חשוב, אבל חשובה גם ההקשבה לבטן, לתחושות. כל אישה יודעת מה היא באמת רוצה וצריכה ואיזו לידה מתאימה לה ביותר. גם אם את מחליטה על אפידורל וגם אם את מחליטה מראש ללכת על קיסרי מוזמן – העניין הוא איך את מגיעה לשם ומה התפישה שלך את עצמך במקום הזה. בחירה של הלידה הנכונה בשבילך מאוד משפיעה לא רק על הלידה, אלא על כל מערכת היחסים שלך אחר כך עם הילד. במסגרת ההכנה הרגשית ללידה אני מנחה את האישה להסכים לפעול מתוך הקשבה לעצמה.
אילו כלים את נותנת לנשים שמגיעות אלייך?
"קודם כל חשוב לי לדעת האם זו לידה ראשונה, שנייה, שלישית או אפילו רביעית – יש נשים שבאות לעשות חוויה מתקנת בלידה הזו. חשוב לי לדעת מה האישה רוצה, מה חוויית הלידה שלה במידה שהיא חוותה לידות קודמות, ומה החוויה שהיא רוצה שתהיה לה.
מכאן אנחנו עובדות לפי מה שמתאים לה: צבע, ארגז חול, דמיון מודרך, תנועה, עבודה עם כתיבה ועוד. עבודה עם נשימה היא חלק חשוב מאוד בהכנה, חשוב שאעשה תכיר את הגוף שלה ואת הנשימה שלה. העניין של הפחד והכאב מאוד מעסיק אותנו. תמיד אני מלמדת לא להתעלם מהם או לנסות להשתחרר מהם, כי אז הם תופסים יותר חזק. זה חשוב יותר להכיר בהם ולראות איך מתאים לי להתמודד".
את מעודדת נשים ללדת בלידה טבעית?
"בכלל לא. אני מעודדת נשים לבדוק עם עצמן מה הן רוצות ולא להיות מושפעות מהתפישה של הסביבה הקרובה שלהן. היתה אצלי מישהי אחרי שתי לידות טראומתיות מאוד, עם ואקום. כל פעם שהיא היתה בחדר לידה הציעו לה אפידורל, והיא לא יכלה לעמוד בפיתוי, כי איך אפשר לעמוד בפיתוי? כואב לך, מציעים לך הקלה, איך לא תסכימי? היא רצתה ללדת בבית חולים, אבל להיות בפוקוס עם עצמה, ולא ללכת ישר לפתרון של האפידורל, שהיא הרגישה שגרם ללידות להיות קשות יותר.
"מצד שני, הגיעה אלי מישהי שבן הזוג שלה נורא רצה שהיא תלד בבית, כי הוא נורא רצה להיות חלק מהלידה וליילד את הילד שלו. למרות הרצון הטוב של בעלה והתמיכה שהוא חשב שהוא מעניק לה, היא היתה בהיסטריה. תוך כדי העבודה הגענו לזה שהיא בכלל רוצה ניתוח קיסרי. היא היתה בת 42 לפני לידה ראשונה, וממש לא עניין אותה לעבור לידת בית. בסופו של דבר היא ילדה בניתוח קיסרי והיה לה טוב ככה, החוויה הפרטית שלה היתה מדהימה".