"אני גבר סטרייט ואני אוהב את האירוויזיון"
אפשר להרים לנטע ברזילי וגם להריע להפועל, אפשר להיות גבר סטרייט ועדיין להיות גאה בערכים שמסמל האירוויזיון. ספי קרופסקי בווידוי הכי מרגש ששמענו לאחרונה
כשבחור צרפתי ממוצא מרוקאי עולה על במה בתל אביב כשעל ראשו פאה בלונדינית ארוכה וחיוך קורן, ברור לך שנקלעת לסיטואציה. "שמת אותי בקופסה, רצית שאהיה כמוך", הוא שר באנגלית במבטא חינני בשיר שכולו נוטף התבדלות משמרנות; להיות כל מה שהוא רוצה להיות מבלי להיכנע לכבלים חברתיים מיושנים, שמרניים, מעייפים. קצת לפניו בחזרות לחצי הגמר עלתה להקה איסלנדית בלבוש חושפני שמקדמת תרבות של BDSM ונלחמת בקפיטליזם.
עכשיו, מדובר במלחמה מעט בעייתית, מכיוון שהאירוויזיון הפך במרוצת השנים למפלצת קפיטליסטית שמוכרת ספלים ממותגים ב-40 שקל, אבל גם כך קשה להתעלם מהייחוד והיופי של הקרקס הנודד הזה שהגיע שוב לישראל אחרי 20 שנה. מדובר במופת של מוחצנות ושל קבלת האחר; מקום שבו כולם יכולים ליהנות קצת מאבק כוכבים. כמעט מיותר לציין שהרבה בגלל הנקודות האלו אומצה התחרות על ידי הקהילה הגאה שרואה בה חג קדוש בלוח השנה, שני אולי רק לאירועי הגאווה.
וזה לא עניין של מה בכך. כפי שהשיר של המועמד הצרפתי בילאל חסאני מרמז, התחרות שוחה באוקיינוס של פוליטיקת זהויות, של קבוצות ושל מדינות ושל מגדרים. מי לא רוצה להיות שייך ולו לרגע למשהו שמייצג אותו באופן כה מרהיב? להציג את הצד היפה שלו בפני כולם תחת תאורה נוצצת, ולצעוק – הנה אני? הפיתוי גדול מדי; קתרזיס שקשה לתאר במלים, אבל בכל זאת ננסה.
"אתה בטוח שאתה לא גיי?", נשאלתי לא פעם ולא פעמיים בדייטים, במפגשים משפחתיים, בעבודה ובזמן צפייה במשחקי כדורגל
ייתכן שבגלל זה לא תמיד קל לספר לאנשים על האהבה שלי לתחרות. "אתה בטוח שאתה לא גיי?", נשאלתי לא פעם ולא פעמיים בדייטים, במפגשים משפחתיים, בעבודה ובזמן צפייה במשחקי כדורגל. "לא, אני לא, אני פשוט אוהב את התחרות ומכיר את השירים", הפטרתי לעבר השואלים, בעבר בביישנות וכיום בגאווה. ולא, אין לזה שום קשר לנטיותיי המיניות או לאהבה שלי לכדורגל, כן – כדורגל. ליברפול באנגליה והפועל בישראל.
ואולי בעצם יש לזה קשר. למען האמת, יש הרבה מן המשותף לאירוויזיון ולכדורגל או לכל משחק כדור אחר. מדובר בשני המקרים בתחרות שבה קבוצות מתמודדות וצריכות לצבור נקודות, כל אחת מחולקת לפי דגלים וצבעים וסמלים, ומטרותיהן להגיע להישג כלשהו שיגרום לכך שיתייצבו במעלה הטבלה. רק קבוצה אחת מנצחת, ואף אחד לא זוכר את הסגן של בר כוכבא, גם אם מדובר למשל באלני פוריירה, הנציגה הקפריסאית משנה שעברה, ביונסה של אגן הים התיכון. טוב, למעט משוגעים לדבר שייתכן שמזמזמים עדיין את השיר על בסיס שבועי. או יומי. לא מאשר ולא מכחיש.
כפי שזכרת את הפעם הראשונה ההיא שהגעת לאצטדיון כדורגל עם אבא, כך גם זכרת את הפעמים הראשונות שצפית באירוויזיון עם המשפחה בסלון
וכמו בכדורגל, גם כאן מדובר בתחביב שנטוע עמוק בילדות ובהתבגרות שלך, בתהליכים ובחינוך מבית. כפי שזכרת את הפעם הראשונה ההיא שהגעת לאצטדיון כדורגל עם אבא, כך גם זכרת את הפעמים הראשונות שצפית באירוויזיון עם המשפחה בסלון. אי אז, בחיבור בין האייטיז לניינטיז, כשהיה בקושי ערוץ אחד במדינה וההורים אפשרו לי להישאר מאוחר מהרגיל לשלב ספירת הנקודות. לדוז פואה. לרגעי המתח, האכזבה וההתרגשות.
והיה גם את הניצחון הגדול ההוא של דנה אינטרנשיונל, רגע לפני הגיוס, ואת התחרות שהתקיימה שנה לאחר מכן בבנייני האומה בירושלים, ואת השנים השחונות שלא הגענו אליהם לשום הישג, ואת “שמח” של פינג פונג ואת “כפתור אדום” של טיפקס ולפניהם את הבטלנים ואת שירי מימון שהגיעה עם תחילת עידן הריאליטי והצליחה לספק מעט תקווה והרבה גאווה.
זה סוג של אסקפיזם רצוי במקום שבו כדאי לעתים לברוח מהמציאות, או להיפך – מעין דוגמית קצרה של מציאות טובה יותר שבה שרים ורוקדים ומתמנגלים עם אנשים מכל רחבי היבשת
ואז הגיעה נטע. או הו, איך שהיא הגיעה לבמה הענקית בפורטוגל, והיא סחפה וריגשה והציבה אותנו שוב על המפה. ובחיי שרציתי להאמין שאהיה מאופק ובוגר ורגוע לאחר הזכייה. זה כמובן לא קרה. לא הסכמתי להיכנס לקופסה, מה שנקרא, ולא מן הנמנע שמצאתי את עצמי מפזז באותו הלילה לפני כשנה בכיכר רבין עם חיוך מטופש מרוח על הפרצוף ואפס אחוז בסוללה. והעניין הוא שלא הייתי היחיד, ניצבתי שם כחלק מקבוצה מסוימת שלא תמיד קל לגבש אותה.
אבל שימו בצד רגע את הפוליטיקה האמיתית על שלל נספחיה, זו שעסוקה עכשיו בהרכבת ממשלה ובהסלמות בדרום וביועצים משפטיים ובהגדרות של קבוצות באופן ממש לא כיפי. הפוליטיקה של התחרות הזו הרבה יותר נגישה ומחברת וקלה לעיכול; סוג של אסקפיזם רצוי במקום שבו כדאי לעתים לברוח מהמציאות, או להיפך – מעין דוגמית קצרה של מציאות טובה יותר שבה שרים ורוקדים ומתמנגלים עם אנשים מכל רחבי היבשת, על שלל מנהגיהם ותרבויותיהם ודתותיהם ומה לא. זה עניין של גייז ושל סטרייטים ובעצם של כל מי שמעוניין להצטרף למסיבה, והאמינו לי – כדאי להצטרף אליה.
