גם בר רפאלי ונטע ברזילי לא הצליחו להרים את השטיח הכתום

הלוקיישן: כיכר הבימה בתל אביב. האירוע: טקס פתיחת שבוע האירוויזיון על השטיח הכתום. התפאורה: בלונים ממותגים, נערות על קביים, רמזורים תקולים ושלט גדול של שופרסל שמאיר מאות זוגות עיניים של עיתונאים ועיתונאיות נרגשים. על הסאונד: אורנה ומשה דץ מאחדים כוחות עם סטפן ושרים גרסה מחודשת ל"כאן" המיתולוגי, בחירה אומנותית שמסווה הרמה עצמית לתאגיד השידור הישראלי.

ראשון יוצא ליאון רוזנברג עם וודג' שלא מגיב לעניינים כמו זמן או התבגרות (כנראה שהשייקים של פאולה באמת שווים משהו) כשהוא לבוש בחליפת ירוק בקבוק וחיוך שזורק אותי לימים היפים של "זבנג". הוא מתנצל על האיחור הצפוי ומסביר לכתבים האירופאים שלא לוקחים עניינים כמו איחורים בקלילות – שישראלים פשוט לא מסתובבים עם שעון. חה. חה. ליאון. מזל שאפשר לסלוח לך על הכול.

שילוב שנוי במחלוקת אבל לוהט, משה דץ, סטפן לגר ואורנה דץ | צילום: אור גפן

על בנים ועל גבות

"אוקיי, דיס איז איזראל. גט יוז טו איט", אני מסבירה בחיוך לדיוויד ואיאן, שני עיתונאים בריטיים שהפכו לחבריי הטובים לאחר שהניחו שהיופי הים תיכוני שלי הגיע מאיטליה. וגם כי לדיוויד היו גבות מדהימות. "אז את מתעניינת באירוויזיון?", שאל אותי דיוויד. "לא, לא. אני פה בשביל סטורי עם הסלבס", עניתי לחברים החדשים שלי על השטיח הכתום במלוא הרצינות ובאנגלית מצוחצחת: "תראו, הייתי בת ארבע בפעם האחרונה שזה קרה פה, שלחנו שירים גרועים ושלא נדבר על האנטישמיות. אגב, ראיתם את החבר'ה מה-BDS בחוץ?".
אופסי. לזרוק את הפצצה הפוליטית לתוך מתחם עמוס באירופאים עם דעות חלוקות על נושאי קיום או אי קיום הכיבוש זה רק מעט יותר אידיוטי מללבוש מדי צה"ל או ביקיני בשכונה חרדית. בעיקר כשרוב הפעילות הפוליטית שלי מסתכמת בשיתוף פוסטים של יאיר נתניהו בקטע אירוני. על הקטע ששלפתי אצבע משולשת לעשרות צלמים זרים שהתרשמו מהפרפורמנס של ה-BDS שבעיקר עצבן אותי בשל העיכוב שהוא גרם בכניסה כבר לא הרחבתי, הם כבר יקראו על זה בעיתונים במדינה שלהם. אבל אין פרסום רע, אמרתי וביקשתי מאימא שלי לפנות מקום על המקרר.

איי לאב יו איזראל

רגע לפני שחבריי מהממלכה שואלים אותי מה דעתי על הכיבוש, מגיח מלאך בצורת גאון האירוויזיון והמנחה במיל' יגאל רביד, שגואל אותי מהסמול טוק הזה (קלטתן את משחק המילים?) אני מיד מסדרת להם ריאיון איתו כמחוות שלום ודופקת סלפי עם סטפן. תכל'ס הבריטים האלה ממש אחלה חוץ מהקטע המסריח ההוא עם המנדט, לא? בינתיים השטיח הכתום מתמלא בנערות גמישות להפליא, לבושות באינטרפטציה מנצנצת לדגל ישראל. גם האירוע הזה הצטייד בארבעה מנחים: נועה תשבי המהממת (למה בעצם היא פה ולא בספוט של בר בגמר?), נדב אבקסיס, על תקן הגיי המרים, ליאון, מיודענו, מקסים את חבורת העלמות הפולניות שפותחות את כניסת המשלחות רק ב-40דקות איחור. ויש גם את המנחה הרביעית של האירוע. נו, ההיא. רגע. מי היא בעצם?

"רביעיית המנחים דוהרת במהירות האור על השטיח ואף אחד לא מצליח לשאול את לוסי איוב מה הוייב עם יאיר נתניהו", מנחי האירוויוזיון לוסי איוב בשמלה של ענבל דרור, ארז טל, בר רפאלי בשמלה של איזבל מארה ואסי עזר | צילום: אור גפן

רגע, מה היא עושה פה? נועה תשבי | צילום: אור גפן

המיקרופונים לא עובדים בהתחלה, חברים, בני דודים ושכנים של מקורבים להפקה חוסמים כל אפשרות לסלפי או ריאיון עם דמות שמעניינת מישהו (עם כל הכבוד, אנחנו ישראלים ורשמנו פטנט על נפוטיזם וחומוס). בהמשך המוזיקה חורקת ואני מוצאת את זה דווקא מקסים וארצישראלי. חברי המשלחות יוצאים בזה אחר זה מהמכוניות המפוארות וכולנו מעמידים פנים שלא צפינו בהם ספונים בלובי של היכל התרבות לפני חמש דקות. אחר כך הם כולם מספרים לנו בהתלהבות כמה ישראל מהממת, שמזג האוויר מדהים (חכו לאוגוסט חמודים שלי) ושהם מבטיחים לבוא לבקר פה שוב. נעים באגו, אבל איך ישעמם לעורכת ששלחה אותי לכאן.

אאוטפיט שלא מרים במיוחד, קובי מרימי | צילום: אור גפן

בילאל חסאני בשמלה של המעצב הישראלי דילן פריאנטי | צילום: יח"צ

אלני פוריירה | צילום: אור גפן

אמ;לק

נטע עשתה בננה, אלני קברה, כן, גם הפעם היו תלבושות בדס"מ דוקרניות, רביעיית פולניות שהן כל סטריאוטיפ אפשרי על רביעיית פולניות, גיחה קצרה של ורקה סרדוצ'קה הרוסיה מאובזרת בכוכב ענקי על הראש (ואם לא הייתם תיכוניסטים בין השנים 2012-2007 גוגל איט בבקשה). בילאל חסאני, נציג צרפת והכוכב הכי מעניין שהגיע לפה, עושה אהבה עם הסטורי שלי ונותן מונולוג מושלם על כוח נשי בשמלה מופלאה ודרמטית וקובי מרימי, שהלוואי ויום אחד אוכל להיזכר איך HOME נשמע, מסתמן כמאמי הלאומי החדש או לכל הפחות צלם מצטיין לכל מי שמבקש ממנו סלפי. ושאלוהים יעזור לכולנו, איזה חתיך הנציג האסטוני.

עושה "נה נה בננה" לכולם, נטע ברזילי | צילום: אור גפן

דורין הבן

הבריטים מקפלים את המצלמות ומתנצלים על משהו, פורשים להמבורגר ובירה, נפרדים לשלום ומבטיחים לבקר שוב בתל אביב. התלבטות של חצי רגע אם להציע להם בירה זורקת אותי ליום הראשון שלי בדובר צה"ל: "ממי, אל תבני פה על חתן אם את אישה". אז אני משנה מקום ומזל ומתמקמת ליד מעריץ רומני מושבע שאיך לא, קוראים לו דורין. הוא אוסף חתימות עם הקדשה אישית מכולם לדורין, ואני מצלמת אותן ומספרת לכל החברים שלי שאני מקובלת ומפורסמת בחוגי האירווזיון. אפשר לסמן עוד וי בצ'קליסט.

אחרית דבר

אחרי חמש שעות אני כבר מתרגלת לריח הזיעה שנידף מחולצות הלייקרה שנרכשו ביבשות קרירות יותר שלא מחייבות בדים נושמים והתזת דיאודורנט. רביעיית המנחים דוהרת במהירות האור על השטיח ואף אחד לא מצליח לשאול את לוסי איוב מה הוייב עם יאיר נתניהו או איך היא ישנה טוב בלילה אחרי שגנבה לכל בחורה ממוצעת בת 25 שהיא אני את החלום. האירוע נגמר, הפרפורמנס נגמר, המשמרת של המאבטח הערבי שמולי נגמרה ואנחנו מחייכים זה לזו. ותכניסו כאן כל נרטיב שובה לב שזורם לכם על דו קיום ואיך אנחנו האנשים הקטנים מסתדרים יפה, שזו בדיוק הסיבה שהתחרות הזו נוצרה. אף רקטה או מפגן מחאה לא חודר את כיפת קלישאות הברזל ואור פנס השופרסל עדיין יוקד.