איפה הילד?

יום שישי, 12:00 בצהריים. אני במלון מפואר על חוף ימה של תל אביב במסיבת ברית המילה של בכורו של בן דודי. האולם מלא בכל טוב. מבעד לחלונות הזכוכית הרחבים ניבט הים כחול וגדול. ריח המלח מתערבב עם ריחות של תבשילים, וריחות של "דיור", "גוצי'" ואפילו שאנל חמש נישאים באוויר.

ליד הבר, בין המרטיני לאפרטיף אני מרגישה כאילו מישהו נועץ עיניים בגבי. מכירים את התחושה הזאת? לא רואים אותו אבל חשים אותו. בחדות. כמעט בחריפות. אני מסתובבת. מולי עומד גבר כבן 48, עם כרס בינונית ותסרוקת של חיסכון והלוואה מהסוג שעמנואל הלפרין אימץ לפני שנים. ברגע הראשון לא ברור לי מי זה האיש הזה שעומד מולי, ומה בדיוק הוא רוצה ממני. אחרי 30 שניות נופל האסימון. העיניים – סדק צר בצבע ירוק בהיר – מחזירות אותי עשרים שנה אחורה לתקופה שהאיש הזה היה אהבתי הראשונה, מינוס 20 קילו, פלוס רעמת תלתלים ערמוניים.

'זה אתה???' אני מחייכת. 'אני'. הוא מאשר. אנחנו עומדים נבוכים אחד מול השני. לא כל כך יודעים מה אומרים, מה להגיד. כל אחד מחכה שהשני יישבר ויגיד כבר משהו. 'מה אתה עושה פה' אני שואלת. נכון, לא הכי מקורי אבל לפחות שובר שתיקה. "אה" הוא מחייך וחושף את הגומה ההיא מפעם.' אני מכיר את האבא. קשרי עבודה'. אחר כך באה שוב שתיקה ואחריה השאלה הבלתי נמנעת: "שלך?" הוא מצביע על בר שבוהה בו בסקרנות. "שלי" אני אומרת בגאווה. "חמודה" הוא אומר "קופי של האמא שלה". אני מחייכת במבוכה, תוהה מה היה קורה אם היינו ממשיכים בצוותא במסע הזה שקוראים לו חיים. מי יודע, מי יכול להגיד.

לאן נעלמו התלתלים?

עוד כמה מלות נימוסים, ניסיונות מהוססים להשלים פערים וכבר אשתו מתייצבת, מפרידה בינינו, ממש כמו אז, ויורה לעברו: "בוא כבר, האוכל מתקרר!" הוא ממלמל משהו לתוך הצווארון, פולט 'היה כיף לראות אותך' ונגרר אחריה כמו פודל אנגלי ממושמע. אני מתבוננת בה: אותו שיער שמנוני דבוק אל הרקות, אותה הליכה כבדה מפעם, אותו לוק דודתי שאפיין אותה כבר בגיל 20. היא דווקא לא השתנתה. נשארה כמעט כמו שזכרתי אותה: אפרורית וחסרת ברק. דהויה משהו. אבל הוא. אוי איזה כאב לב. איפה רעמת התלתלים? מה קרה לעור השזוף ואיפה שמחת החיים המתפרצת והמבט הברנדוני בעיניים.

את המפגש הראשון בינינו אני זוכרת היטב: הייתי בת 14. הימים ימי החופש הגדול וכדרכי בקודש כמו בכל קיץ התייצבתי אצל בת דודתי דקה אחרי שההורים שלה נסעו לחו"ל, משאירים את הזירה הביתית לארבעה בני עשרה הורמונאליים: בן 19, בת 16, אח צעיר בן 13. ואני. כמה אהבתי להיות איתם. בשבילי הם היו ה'גדולים', יודעי כל. כל ערב הייתה חגיגה, התערבבות ראשונית של בנים – בנות חברים וחברות.

יום בהיר אחד התעוררתי בצהרי היום – כיאה לטיינג'ייר בחופשה. איך שפקחתי את העיניים ראיתי מולי בחור מקסים כבן 19, עם חיוך ממיס. נדמה לי שהחסרתי פעימה. הוא לא היה יפה במובן הקלאסי של המילה אבל היה בו המון קסם, אנרגיה מתפרצת, שמחת נעורים. "בוקר טוב" חייך אלי והעניים הירוקות הצרות, עם הזיק הממזרי שיפדו אותי במבטי חשק. אני זוכרת את התחושה כאילו זה היה אתמול – תערובת של מבוכה ועונג מהסוג שאופיינית כל כך לאהבות בוסר. אחר כך אחרי הפגישה ההיא, כמעט ולא ראיתי אותו. מידי פעם שמעתי עליו סיפורים וזהו. שנינו היינו ביישנים מידי. שנינו חיכינו ליד הגורל.

מי ידע שכך יהיה

שמונה שנים אחר כך פגשתי אותו באוניברסיטה. בקפיטריה. כוס קפה גררה עוד אחת, ואחר כך גם סרט והצגה ופתאום אהבה ראשונה. מתוקה אבל חמקנית, טובה אבל כואבת. הוא עדיין היה קצת ילדותי. לא החליט אם הוא בעולם של הילדים או בעולם של הגדולים. ככה השתעשענו ביחד כמעט שנתיים. און אנד אוף.

אחרי שנתיים באחת הפרידות האינסופיות שלנו, התברר לי שהוא הכיר מישהי. אני זוכרת את תחושת העלבון ואת עוצמת הפגיעה. איכשהו בחוש הפנימי שלי ידעתי שהפעם זה רציני. חודשיים אחרי כן פגשתי אותם במסיבה אצל חברים. הייתי בטוחה שאני עומדת לפגוש דוגמנית על אבל במקום קלאודיה שיפר התייצבה מולי בחורה בת 20 שנראתה בת 40.

לבושה במכנסי גברדין וחולצה רחבה. חסרת חן. ונטולת שיק. מין אסתי המכוערת בימים שלפני המהפך, לא מצחיקה ולא מלהיבה. שום דבר במראה שלה או בהתנהגות שלה לא היה מוגזם או יוצא דופן. היא פשוט היתה שם, מתערבבת בקהל, רואה ואינה נראית, כמעט ולא מדברת.

אחר כך הם התחתנו ונולדו להם ילדים. במשך שנים בפוסט מורטם – הניתוח שלאחר המוות – ניסיתי להבין מה הוא בדיוק מצא בה. רק אחרי שנים קלטתי: דווקא הנוכחות המינורית שלה, היעדר הברק הפנימי והחיצוני עשו לו את זה: לידה הוא יצא תמיד גבר – גבר. הוא יהיה היפה, המבריק, המצחיק. זה שכולם מסתובבים סביבו, מסמר הערב.

"אז הכל טוב" אני שואלת שנייה לפני שאני הולכת, יודעת שהסיכוי שאפגוש אותו שוב אפסי. "בטח" הוא מחייך, אבל העיניים עם הזיק הממזרי כבר כבויות, טיפה עצובות. אני מתבוננת בו וטעם חמצמץ עולה בגרוני. איפה הצעיר ההוא מפעם, איפה אני, הנערה התמימה והשוקקת, מי ידע שכך יהיה.