איפה הדבק?

 

נולדתי בזכות מדבקה על טרנזיסטור. מדבקה קטנה ומאמץ קטן.                                    אבא שלי, קצין בתותחנים, הגיע לניסוי צבאי בבסיס פלמחים בעקבות ניסיון של חדירת מחבל מהים. שם הוא פגש את אימא שלי, פקידת מבצעים בחיל האוויר וצברית נטולת עכבות, שסידרה לעצמה להישאר שבת כשהבינה שהתותחן האמיץ עתיד לאכול לוף כל סוף השבוע. היא הזמינה אותו לאכול את העוגיות המצוינות של סבתא שלה בחדר, ולאחר שאכלו מה שאכלו שם, נעלם הקצין במפתיע, משאיר מאחוריו שמיכת סקביאס וצברית נטולת עכבות אך גם נטולת הזמנה לדייט. אמי כבר חשבה שלעולם לא תשמע ממנו, שהרי טרם הספיקה לתת לו את מספר הטלפון שלה, שלא לדבר על לנדב לו מידע מעבר לשמה הפרטי. אך שבוע לאחר מכן צלצל הטלפון במושב עין ורד. על הקו – התותחן – שהתברר לא רק כאמיץ וחתיך אלא גם כבעל זיכרון מפותח ותושייה מרובה. הוא הבין שיצא קצת אידיוט (בחסות הלו"ז הצפוף ואהבת המולדת) והחל לנסות לפענח את המסלול לאפרכסת של הצברית ירוקת העיניים. או אז נזכר בטרנזיסטור קטן שהיה מונח בחדרה הצבאי, ועליו הודבקה מדבקה קטנה עם השם "בן אפרים". עשה שרלוק הולמס הרומני את החישוב הדרוש, והבין שאם מחברים את שם המשפחה לשם הפרטי, מקבלים את הטלפון של העלמה בספר הטלפונים. הוא אמנם התקשר בטעות לסבתא שלה, אך כבר אז אהבו סבתות פולניות לתת את מספרי הטלפון המדויקים של הנכדות שלהן לקצינים בתותחנים (ותודה על העוגיות, סבתוש!).

 

 

הסיפור הזה לא היה חריג לאותם הימים: גבר מכיר אישה ומבין שבשביל לתקשר איתה הוא צריך, ובכן, לתקשר איתה. הוא למד את זה מאבא שלו – שהיה זורק ג'ולים על החלון של הילדה מהכיתה המקבילה כדי שתצא רגע למרפסת – שלמד את זה מאבא שלו, שאצבעותיו הגישו לבת החנווני סביון כסוף רק בשביל לשמוע את הצחוק שלה לאחר שנשפה עליו וזרעוניו עפו ברוח כמצנחים.

שניים־שלושה דורות מאוחר יותר, והאצבעות שלנו שקעו בתרדמת עמוקה. הן אמנם זריזות, ממוקדות וחדות כאצבעות של פסנתרן על אגו טריפ בכל הקשור למקלדות זעירות ולמסכים חכמים, אך הן כבר מזמן שכחו את ייעודן המקורי: יצירת תקשורת בין אישית, בלתי אמצעית ואינטימית. הן שכחו את מגעה של צמה עבה, של לחי לחה, של עיפרון שמחליק מהתרגשות כשהוא משרבט מילים יפות על מכתבייה ריחנית. וכשאצבעותיו של דור שלם שוכחות, טביעת האצבע שלנו בכל הקשור ליחסים הולכת ומתנוונת; אנחנו לא יודעים לזהות משהו טוב, להצביע עליו ולסמן לו "בוא הנה", כי האצבע המורה שלנו בדיוק עושה אהבה עם לחצן הריפרש. אנחנו לא מסוגלים לפתוח את הלב כי הפכנו לחבורה של מוגי לב שמסתתרים מאחורי תריסר וריאציות של אימוג'י לב. וכך, כמעט בלי לשים לב, אנחנו הופכים לאנשים שמחוברים לווטסאפ, אך מנותקים מאותו עסיס חיוני של החיים, כזה שמגיע עם מאמץ, עם אומץ, עם כנות ועם כבוד הדדי. כזה שמצריך הבנה שהאדם מצדו השני של האייפון הוא לא טמגוצ'י ושאין לו מספיק פילטרים שיסוו את הבדידות שלו, את הצורך שלו במגע אנושי ואת הכמיהה לאותה אהבת אולד סקול פשוטה שהיה בה מבט בעיניים ואצבעות על הלחיים.

הגברים של היום שונים מאבא שלי בגרסת האייטיז; הם אמנם מעוניינים להגיע לאפרכסת של איזו צברית ירוקת עיניים (או במקרה שלי, לאחר שהדון ז'ואן הרומני התערב בגנטיקה הפולנית־סורית – חומת עיניים), אבל אין להם שום עניין ללכלך את חולצת הפולו שלהם באגלי זיעה. הם לא בהכרח יתקשרו אחרי דייט מוצלח (היה משחק חשוב בלוויין), לא יעלו עשן בניסיון לפצח את הדרך ללבך (אם עולה עשן – זה מבאנג) ולא ישתפו אותך בחלומות, בשאיפות ובפחדים שלהם (כי יותר קול לשתף סרטוני חתולים בפייסבוק). התוצאה היא בדידות איומה, ריקנות וניכור שמתרגמים את עצמם לעשרות תמונות עליזות בפיד הקרוב לניידכם, שתחת הפילטר המחמיא והכיתוב השנון צורחות "רבאק, למה היית צריך לחתוך איתי ב־SMS? האומנם פיסת הנפש העבה שחלקתי איתך לא שווה מפגש פרונטלי ואמיץ אחרון או לפחות שיחת טלפון?".

פה אני מוכנה להצהיר בחוסר קוליות מובהק שלא בא לי להתפשר על הדרך ללב שלי. לא בא לי לעשות הנחות לעצלנים, לפחדנים ולאלה שמעדיפים לרפרף עם אצבעותיהם על מסך הלד הדומם במקום בשיערי; לא בא לי להניח את הראש על בית חזה שמתרגש רק כשהוא פוגש באייפון 6 ואני ממש לא מעוניינת לספר לילדים שלי שהדבר הראשון שאבא עשה אחרי שאימא אמרה לו "איי דו!" זה להעלות תמונה לאינסטוש לקול צהלות וירטואליות דוממות. בא לי אהבה שמחוברת לסיפור. עם עיניים, עם מילים ועם אצבעות שתופסות חזק ולא מרפות. אבל מה אני יודעת, אני בסך הכל תוצאה של מדבקה על טרנזיסטור.