אין אלטרנטיבה

האב, הבן והאמת המוסיקלית

בתסריט המאוד לא סביר תמצאו את עצמכם באחד מביבי ההופעות של תל אביב, צופים בהרכב לא מוכר ותוהים אם אלו הסמים והאלכוהול שדפקו לכם סוף-סוף את תחושת הזמן והמרחב, או שמא האפוקליפסה קרובה מתמיד והגרסאות ההזויות חסרות כל קשר למקור. אם קלאסיקות כמו "רק אני והגלשן שלי", "במדינת הגמדים" ו"בשמלה אדומה", המפרות את שלוות אוזניכם הערלות, אכן מתקיימות להן במציאות, כאן ועכשיו, ואינן רק פרי דמיונכם הקודח, תגיח לה מיידית ממעמקי התת-מודע מחשבה נוספת – "היי, הגיטריסט מספיק מבוגר כדי להיות אבא של הזמר".

במידה וכל זאת באמת קורה, אל תחששו לבריאות המנטלית שלכם. הגיטריסט הוא אכן אבא של הזמר, ואתם ככל הנראה צופים בהופעה של "קו 4".

אלי וליר לנדאו, אב ובן בהתאמה, קהל קבוע בערבי הג'אם סשן הרעילים של הבלום באר בתל אביב, החליטו להרים את הכפפה. למה להסתפק בחרא של אחרים אם אתה יכול לייצר אותו בעצמך, ולא מעט מוסיקה חשובה נוצרה בחסות התזה הנ"ל.

דני סנדרסון בהחלט יכול להשתמש בביצוע שלהם ל"רק אני והגלשן שלי" כטיפול בהלם, במקרה שיחליט שזו הדרך לחזור לימי היצירה העליזים של כוורת וגזוז. הגיטרה של אלי מנסרת תבניות מוסיקליות הנהירות אך ורק לו, ולא בטוח ש"שירה" היא ההגדרה הטובה ביותר למה שיוצא לליר מהפה, אבל היא מבליחה לה בפראות ממעלה, וקשורה למוסיקה המלווה בכל קשר שהוא, כזה שאינו מתאמץ לענות על ההגדרה "מוסיקלי".

החבר'ה מתוגברים על ידי מתופפת נוטפת סקס אפיל ניהיליסטי, וטיפוס נוסף שעוד לא ממש נסגר על איזה כלי הוא מנגן, אך נראה שעניינו העיקרי הוא ייצור רעשי רקע, המתהווים לכדי מעטפת סאונד, שיותר מהכל מזכירה משחק מחשב מקולקל.

חספוס הוא שם המלה. קו 4 הם פצצה מוסיקלית מלוכלכת מושלכת אל לבה של סצנת המוסיקה התל אביבית הרדומה. לא עוד להקה אמביגית, המחזיקה בחזון אלטרנטיבי מתגמש בקלות בחסות השד הקומוניקטיבי, אלא הדבר עצמו – וירוס מאיים החותר תחת הממסד הרקוב מבפנים, ללא סיכוי ממשי להפוך למגפה, גם תחת חסותן של שנים ארוכות של שימוש באנטיביוטיקה שלא לצורך.

ככה אני אוהב את הלהקות שלי – מלוכלכות, לא עושות חשבון, וממש לא אכפת לי אם הן יודעות לנגן. לא נשאר הרבה זמן עד שהפוסטמודרניזם יבטל לחלוטין את הרלוונטיות ההולכת ומתדרדרת של המוסיקה האבסולוטית, וקו 4 יודעים את זה גם.

הלו קיטי

"הדבר הכי טוב בסרט הזה זה הוא שאין שם שום אזכור למטאליקה"- כך בחר ליחצן לי חבר חובב מטאל סרט בשם "Metal- A Headbangers Journey". נשמע כמו נקודת פתיחה מספיק טובה לסרט המתיימר להוות מעין עבודת מחקר אנתרופולוגית על תת-תרבות המטאל והמוסיקה שלה.



אף פעם לא באמת סבלתי את מטאליקה. "מטאליסטים" למיניהם נתפסו אצלי תמיד כחבורת ארוכי שיער פתיים מספיק על מנת להתלהב ממסרים תאבי ממון של 'שטניזם' ורוע.

ומה אתם יודעים?! על פי הסרט מסתבר שזה אכן כך – מרד הנעורים מהווה חלק בלתי נפרד מחיינו, ואך טבעי הוא שהמשיכה לכוחניות תימדד ביחס ישיר למידת החולשה, אך כמובן שמעולם לא פגשתי מטאליסט שיודה בזאת. לרוב הם יטענו, כמו יוצר הסרט עצמו, כי בראש ובראשונה הם אוהבים את המוסיקה.

כשצפיתי בסרט בפעם הראשונה, נפרדתי ממנו לטובת עולם השינה לאחר פחות מרבע שעה, בזמן סקירה מרתקת על להקות ה"Hair metal" של שנות השמונים. בצפייה שנייה למדתי על מספר תת-ז'אנרים פחות "רעים" מוסיקלית וויזואלית, הבוחשים להם תחת כותר ה"על-מטאל", ושהדבר היחיד המקסים את המטאליסט המצוי יותר מהתעסקות בשטן, הוא ההנאה שהוא שואב מהסתייגות החברה מכך.

עד לא מזמן הייתי בטוח שמטאל שומעים רק במקומות שלא ממש מחוברים לכלום, כמו שוודיה או רחובות, אך מסתבר שגם בתל אביב קיימת לה סצנה פעילה ותוססת של חובבי 666 מזילי ריר למראה של סצנת המפתח בסרט, בה נשאל מטאליסט נורבגי תמוה מהו לדעתו מקור ההצתות שפקדו כנסיות באזור. התשובה: "השטן" לא מאחרת להגיע.

להקה אחת, בין היחידות שהותירו טעם של עוד לאחר דעיכת מתקפת המוחות הירוקים שהסרט הזה מאלץ אותך לחוות, היא דווקא להקת בנות בשם "kittie". אל תתנו למגדר שלהן להטעות אתכם, לא מדובר בילדות החמודות של השכן אלא בארבע סוסות מלחמה שמכסחות, צועקות ונוהמות בפראות ברברית שאינה נופלת מזו של חבריהם הטסטוסטרוניים לז'אנר.

"kittie" התגלו עוד כשהיו תיכוניסטית תמימות על ידי הגיטריסט של "פנתרה", קלאסיקת מטאל בפני עצמה ואחת ממובילות הז'אנר, שלא רק שנתן להן את שמן, אלא גם דאג בכך כי לא משנה כמה טובה תגדל "kittie" להיות, לעולם לא יוכלו, לא היא ולא מעריציה להימלט מהמחשבה המסרסת על חיים בצילו של הפנתר.



אפילו קורט קוביין רצה להיות סוניק יות'

"אני הולכת הביתה ושמה סוניק יות', סוניק יות' סוניק יות' בפול ווליום, ושכל הרחוב יתהפך", הכריזה הממושקפת על האופניים באוזני בחור ספקן, שבדיוק עמד ועיווה קלות את פניו לשמע ברנש תמהוני, חמוש בגיטרה אקוסטית שהחליט להנעים את זמנם של העוברים ושבים ברחוב פלורנטין בת"א בביצועים אישיים ללהיטי להקת "שוטי הנבואה".

אם כבר מדברים על להקות ש"לא יודעות לנגן", פוסטמודרניזם, ומשלים לחיים, אז סוניק יות' משתלבים בלי הרבה מאמץ. היסטוריה, דיסקוגרפיה וכו' ניתן לקבל בהרבה מקומות אחרים. אני אסתפק באגדה המספרת שלא רק שבתחילת דרכם, לפני מיליון שנה בערך, לא ידעו חברי הלהקה לנגן, אלא גם בעקבות מחסור בטקסטים נאלצו לשאול את המלל לשיריהם מתוך ג'ינגלים ופרסומות בטלוויזיה – נקודת פתיחה פוסטמודרנית כמעט מתבקשת
לגבי מי שהפכה עם הזמן לאחת מהלהקות האינדי המשפיעות והחשובות של הדור.

אפילו קורט קוביין רצה להיות סוניק יות', אבל אלו יעצו לו להתמקד במומחיותו הטבעית – כתיבת שירים, ולהשאיר את העיסוק האמנותי ברעש למי שבאמת יודע איך עושים את זה.

ואל תבינו מזה שהם לא יודעים לכתוב שירים. אם תפשיטו את שירי סוניק יות' מהרעש העוטף אותם, תמצאו עצמכם ברוב המקרים עומדים מול אינדי רוק בסיסי, כמעט כמו של נירוונה.