אין אין אין חגיגה

את יום הולדתי התשיעי אני זוכרת היטב: אמא הזמינה לביתנו כמה חברות טובות, ערכה שולחן עם מפה לבנה שעליה הונחו בנונשלנטיות כמה צלחות עם עוגיות, סוכריות "עדשים" (היה דבר כזה פעם), קוביות שוקולד "פרה", ופלות וכמובן עוגת שוקולד מסורתית עם סוכריות קטנות וצבעוניות שהיוותה את גולת הכותרת.

לכבוד המאורע היא הזמינה לי שמלה לבנה אצל התופרת. כזו עם שרוולים תפוחים וולן חגיגי. השמלה דווקא הייתה יפה, אבל בהתחשב בעובדה שיום הולדתי חל בסוף אוגוסט, והשרוולים אפעס, לא ממש התאימו לימים בהם מזגן היה חלום רטוב (וקר), הפכה השמלה עד מהרה לכתם של זיעה, וראשי לגן ירק מפואר עם זר מתפורר ומעולף מחום. די מהר הבנתי שבעוד אחרים בולסים עוגות ונהנים עד בלי די, אני מתבגרת – דיל לא הוגן מכל הבחינות.

אי לכך ובהתאם לזאת, שנה אחר כך, כשסגרתי את העשור הראשון לחיי, הודעתי לאמא שלי חד משמעית: לא רוצה יום הולדת! חסל סדר ופלות, סוכריות ובלונים מתפוצצים. אמא ספקה כפיים בצער כאילו מדובר ביום ההולדת הפרטי שלה ושאלה "אז איך את רוצה לחגוג?" היא לא העלתה על הדעת כמובן, לעבור על האירוע המשמח ללא ציון מיוחד או חגיגה קטנה – גדולה. הודעתי לה חגיגית שמעתה ועד עולם אני חוגגת בים. וכך, בכל שנה התייצבנו כולנו בחוף דור, מגובים בדודים ובני הדודים, מצוידים בסלים מלאים בכל טוב בכמות שמספיקה לגדוד שלם.

ככה חגגנו במשך שנים עד שגדלנו וכל אחד הלך לדרכו. מאז הפך יום הולדתי לעוד יום שגרתי וזולת איחולי מזל טוב מכל מיני חברים ומכרים היום הזה עובר בשלום.

לכיוון המגדלור

השנה החלטתי להעניק לעצמי מתנה בלתי שגרתית: כמה שעות של חופש אמיתי, של ניתוק ראש מוחלט. אז נכון שלתאילנד לא הגעתי, אבל לעומת זאת למזח המקסים בסמוך לקניון ארנה דווקא כן הגעתי. את הג'ינס המעוצב המרתי בסמרטוטי טריקו נוחים ונעלי ספורט שידעו ימים יפים יותר, על ראשי חבשתי כובע, והציוד היחידי שלקחתי היה בקבוק מים, פלאפון למקרה חירום ומגבת קטנה.

הלוק הכללי דמה ללוק של דייג יפואי, אבל למי אכפת?

לקחתי חופש גם מהקרמים, האיפור והפריזור. וככה הגעתי למזח ופצחתי בהליכה לכיוון המגדלור. רק אני והשחפים וכמה דייגים בודדים שקיוו לתפוס את הדגים שאתרע מזלם לשחות בין היאכטות של שועי ארצנו ועשיריה.

בזמן ההליכה החלטתי לפחות עשר החלטות "עד השנה הבאה": להתחיל דיאטה, להירשם כבר לפילאטיס בתקווה שאולי יום בהיר אחד התחת שלי יהיה דומה לזה של ג'ניפר לופז, לאכול בריא, להתחיל לחנך את בר, להפסיק להתנהג מולה כמו סמרטוט רצפה ולהפוך לאמא סמכותית שלפעמים – רק לפעמים – קצת מפחדים ממנה, לקום בבוקר בזמן – בכל זאת אני אמא ויש לי אחריות, להפסיק להילחץ מכל שטות ועוד רשימה של כל מיני דברים טובים שיחכו בסבלנות עד שיגיע תורם, או עד יום ההולדת הבא. מה שיבוא קודם.