אין אהבות שמחות

את רונית פגשתי לאחרונה לגמרי באקראי. היא במקרה הגיעה לעיר שבה אני גרה, במקרה הסתובבה באזור ביתי ובמקרה – או שאולי הייתה זו יד הגורל – נפגשנו ככה סתם, באמצע היום באמצע הרחוב.

הרבה זמן לא ראיתי אותה – כמה שנים טובות, אולי 4, אולי 5, מי סופר? בפעם האחרונה שנפגשנו היא נראתה עליזה וצוחקת, ואילו הפעם היא נראתה נפולת וכואבת. השיער המלא והארוך שהיה גאוותה נראה לפתע חסר צורה, מסביב לעיניים התנחלו עיגולים שחורים והרזון הפתאומי בתופסת העור החיוור הפכו אותה לדמות דהויה ושונה כל כך מרונית הצחקנית, מלכת הכיתה והשכבה, והאישה שכל מי שהכירה אותה רצתה להיות כמוה, ואם אפשר להיות במקומה.

החלום ושברו

שנים גדלנו יחד: אכלנו מאותו מסטינג, גדלנו באותו הכפר, ממש באותה שכונה, ומילדות היינו החברות הכי טובות. אלו שלא נפרדות, שמספרות סודות בסתר, שנשבעות אמונים אחת לשנייה, שמבלות יחד. שתי ילדות של שלהי שנות ה-60, אחרי המלחמה ההיא שבה ניצחנו את כל צבאות ערב יחד, שחררנו את ירושלים המזרחית, ועל הדרך, עם קריצה קטנה לאסאד האב, לקחנו את הגולן. אלו היו שנים של אופוריה, של תמימות נעורים ואולי אפילו של קלות ראש: משהו מהאווירה הזאת של "אנחנו כל יכולים" חלחל בנו, הפך את ילדותנו למאושרת וצבע אותה בצבעים ורודים של עתיד מבטיח.

אחר כך גדלנו קצת, למדנו באותו התיכון, התגייסנו יחד ואפילו לאוניברסיטה הגענו, ניחשתם נכון, ביחד. אבל אז זמן קצר אחרי, חל המהפך: בין שולחנות הלימוד, המסדרונות האינסופיים ואינספור כוסות קפה – כן, ההן מהקלקר – פגשה רונית את אהבת חייה: יוצא קיבוץ, מלח הארץ עם עבר קרבי, ארומה של בטחון וכמויות של פאסון.

מאז הם לא נפרדו: תמיד ביחד, פוסעים לעבר השקיעה. אחרי התואר – ממש לפי הספר – הם התחתנו ונולדו להם שני ילדים. יפים כאלה, מוצלחים. בן ובת. היא בהירה כמוה, הוא שחרחר כמו האב. לאט לאט הלכנו והתרחקנו, עד שממש נפרדנו: כבר לא יכולתי לספר לה על הדייטים שלי, מוצלחים או כושלים, אולי כי זה לא עניין אותה. היא כבר שקעה בעולם החיתולים-מוצצים ולילות לבנים, ואילו אני הקפדתי על ביוטי סליפ עד 12:00 בצהריים ודילגתי בקלילות בין שדה תעופה אחד לשני במסגרת עבודתי בחברת התעופה הלאומית לשעבר.

ופתאום המפגש הזה, ופתאום איזו צביטה של געגוע למה שהיה ולא יהיה ופתאום שיחת נפש ממש כמו אז, או ליתר דיוק מונולוג על אהבה שמתה, על בעל שבגד, על שברון לב ועל הניסיונות להשתקם. היא התחילה בהיסוס אחר כך בשטף, כאילו נפרץ בה איזה סכר, שמחה על ההזדמנות שסוף סוף יש לה על מי לבכות וכן יש מי שיזדהה, יקשיב וינגב לה את הדמעות.

כמו גיבורת טרגדיה יוונית היא שטחה בפני את הסיפור הקלאסי שכותרתו 'הטוב , הרע והנערה', סיפרה איך אחרי הגאות בא השפל, איך הוא פתאום השתנה ללא הכר, איך הוא נעדר בלילות, ואיך, כמו תמיד, היא האחרונה שידעה. ואני, כמו אמא גדולה ומכילה, רק ישבתי והקשבתי, מנסה למצוא מילים של נחמה ואז שוב משתתקת. הרי מה כבר אפשר להגיד, איך אפשר לנחם לב שבור, פצוע וכואב? רק שהזמן ירפא את הפצעים, ולאט לאט הימים יצבעו את המציאות בצבעים קצת יותר יפים, קצת יותר אופטימיים. אולי, ואולי לא.