איזו גננת מוכשרת

אתם בטח מכירים את התופעה: הילד שלכם שב הביתה מהגן כשבידיו עבודות יצירה מסוגננות ומוקפדות במיוחד. די במבט חטוף כדי להתרשם כי מדובר בפעילותה היצירתית של הגננת או הסייעת, שכן מיומנויות הנדרשות כדי ליצור עבודה כל כך מוקפדת הן מורכבות מדי ביחס ליכולות של ילדים בגיל הגן, מוכשרים ככל שיהיו.

כשנשאל את הזאטוט מה היה חלקו בעבודה, הוא יסיט את ענף עץ הזית ממקורה של יונת השלום העשויה גבס ויצביע בגאווה על הנקודה הצהובה שהוטבעה עליו, באומרו בגאווה: "את הנקודה הזו ציירתי אני. לבד, עם מכחול".

לנוכח מצבים אלה אנחנו שואלים את עצמנו, איזה מקום ממלאים עבודות היצירה בגן ומהם הגורמים לתופעה השכיחה שתוארה כאן.

כל הורה שותף לתחושה שהתסכול עלול להיות אויבה של הסקרנות, וכדי לא לגרום לילד שלנו להתייאש גם אנחנו לא פעם מתגייסים לעזרתו, אם במשחק שלא מצליח ואם בפעילות יצירתית מורכבת אחרת. אנו ממהרים לעזור לו כשברור לנו שהוא צעיר מדי מכדי להגיע לפתרון בכוחות עצמו, כדי למזער את התסכול מצדו ולחסוך ממנו התמודדויות מורכבות ביחס ליכולותיו הרכות. עם זאת, כשאנו רואים שפתרון הבעיה נגיש וזמין עבורו, נשתדל להתוות לו את הדרך רק ברמיזה.

מהו דינן של עבודות היצירה בגן, אם כך? האם הרצון לחסוך מהילד תחושת תסכול היא זו שמנחה את הגננות בעבודות היצירה שהן נוטות להכין בעיקר בעצמן? האם ילדים קטנים זקוקים בכל זאת למפגש עם התוצרים פרי דמיונם ומעשה ידיהם, על-אף שהתוצר עלול להיות מאכזב, או שמא אכן מוטב לסייע להם להפיק תוצר מסוגנן כדי לחסוך מהם תסכול? ועד כמה אנו, ההורים, צריכים להתערב בתהליך היצירה של הילד שלנו, על-מנת שיוכל להפיק ממנו את המרב?

אינדיקציה לאיכות הטיפול

לדברי סיון ביבר-שמאי ואולגה טובול, יועצות חינוכיות לגיל הרך, מדריכות הורים ומדריכות לגננות, לפני שנוכל להתייחס לקשר של ילדינו עם תהליכי היצירה, כדאי לתת את הדעת לקשר שלנו כהורים עם הגננות.

"אף שהקשר של הגננת עם הילדים שלנו הוא חינוכי ומטפל, הקשר של הגננת עימנו, ההורים, הוא מטבע הדברים קשר של נותן שירות מול לקוח. מאחר שאיננו נוכחים במהלך היום בפעילות בגן, אחת הדרכים שלנו להעריך את איכות הטיפול בילדינו היא לבחון את התוצרים שאיתם הם חוזרים הביתה. כשהם חוזרים עם עבודות יפות ומוקפדות, אנחנו מניחים שגם שאר הטיפול בילד שלנו הוא מוקפד ואיכותי. כשחוזרות עבודות כמושות ומכורכמות, אנו עלולים לחשוד כי גם הטיפול לו זוכים ילדינו, בדומה לתוצרים שהם מייצרים בגן, אינו מיטבי".

במילים אחרות: עבודות היצירה של ילדינו, שלא בטובתם, משמשות כאינדיקציה לאיכות הטיפול בהם. וכאשר מדובר בגנים פרטיים, שמהווים לא רק מסגרות חינוכיות אלא גם מוסדות עסקיים שהוקמו למטרות רווח, הגננות משכללות את עבודות היצירה אף יותר. "בעיקר בגנים פרטיים, גננות חשות לא פעם שהן מחויבות לעשות את עבודות היצירה עבור הילדים", מסכימות טובול וביבר-שמאי.

אולם אי אפשר להתעלם מהעובדה שגם אנו, ההורים, ובעיקר הצעירים שבינינו, נותנים יד לתופעה. אנחנו אלה שבוחנים את עבודות היצירה שחוזרות הביתה מהגן, ולא פעם מתאכזבים לגלות שבגן של השכנים יש הקפדה רבה יותר בעניין עבודות היצירה. אכזבתנו מתורגמת לדרישה מהגננת לרכוש יותר חומרים עבור הגן ולהעניק לילדים מגוון רחב יותר של התנסויות בפעילויות יצירה. כדי לעמוד בסטנדרטים ההוריים הדרשניים הללו, הגננות מוצאות את עצמן יושבות בעת הפעילות של הילדים בחצר, כדי לסיים את עבודות היצירה המושקעות מבעוד מועד, "כדי שיהיה מה להראות לאמא ואבא". בדרך זו, הן גם מקוות לתת תוקף לטיפול האיכותי שהן מעניקות לזאטוטים.

אבל למעשה, גם אנו ההורים חוטאים לא פעם בציור ובהדבקה במקום הילד, ובכך מפריעים לו להתנסות. בדוגמה נפוצה לכך תוכלו לחזות בפינות היצירה בקניונים, כשהורים חדורי מוטיבציה "עוזרים" לילד לעצב את היצירה "כדי שהעבודה תהיה יפה מספיק לתלותה בחדר".

הילד עלול לשלם את מחיר היצירה העצמאית

אם תנסו ללכת נגד העדר, כדאי שתביאו בחשבון את המחיר שהילד עלול לשלם. הנה סיפור קטן מהחיים, הממחיש זאת היטב: אורי בן השלוש, בנה של טלי, התבקש להביא לגן סוכה מקופסת נעליים פרי יצירתו. "קניתי מדבקות וצבעים, אבא שלו ירד לגינה כדי לאסוף סכך ואורי צבע והדביק בשמחה", משחזרת האמא. "בסוף העבודה אורי היה מאוד מרוצה מהסוכה שקישט בעצמו, אבא עזר להדביק את הסכך, ואני קצת עזרתי להדביק את השולחן ואת השרשראות, אבל כל השאר היה שלו בלבד. בבוקר הלכנו עם הסוכה לגן, גאים כל כך באמן הקטן שלנו, אבל כשהגענו לשם התפלאנו לגלות שהסוכה שלו נראתה כעי חורבות בהשוואה לסוכות ששאר הילדים הביאו איתם".

"הנחיותיה של הגננת היו במפורש שהמטלה היא של הילד ואנו נדרשנו לסייע לו רק בחלקים המורכבים של הדבקת הסכך", מוסיפה טלי. היא לא הנחתה אותנו להכין עבורו את כל סוכה. ובכל זאת, הסוכות של שאר הילדים, להפתעתנו הרבה, היו גדולות ומעוצבות, ולא היה בכלל ספק שהן פרי עיצובם של הורים שנפגשו אחר הצהרים כדי לבצע את המטלה של הגננת".

טלי מספרת כי התוצרים היו בהחלט מרשימים, עד כי לא היו מביישים אפילו את בתי הספר המובילים לעיצוב. "היו שם סוכות שפוסלו בקלקר עם אושפיזין מפלסטלינה ועוד ועוד, ואני לתומי חשבתי שמה שחשוב הוא שאורי ייצור וילמד על חג הסוכות מתוך היצירה העצמית שלו. אחר כך החלטתי שהסוכות האחרות לא צריכות לקלקל לו את ההנאה מהיצירה שלו, ואולי זה היה עובד אלמלא הגננת לקחה מידיו את הסוכה והניחה אותה במקום נסתר מהעין בתצוגה. הוא כמובן פרץ בבכי מיד".

התהליך של מריחת החומרים, בחירתם והתאמתם מאפשר לילדים לנהוג כחוקרים סקרנים

משמעות תהליך היצירה

אז מה חשוב יותר, התהליך או התוצאה? טובול וביבר-שמאי אומרות כי מעל הכל חשוב שזמן היצירה יהיה זמנם של הילדים. זהו המרחב שלהם להתנסות, להתאמן, לבדוק את יכולותיהם, להתלהב ולהפיק הנאה מהעשייה. "התהליך של מריחת החומרים, בחירתם והתאמתם מקנה להם כר נרחב לנהוג כחוקרים סקרנים. במהלך ההתנסות הם מצליחים ללמוד ולהסיק מסקנות על דרך פעולתם של חומרים, על התחושה שהם גורמים ועל מרקם שלהם, כאשר התנסות חושית זו מאפשרת להם לפתח יכולות מוטוריקה עדינה, קואורדינציה ותכנון. אלה ישפיעו בהמשך גם על התפתחותם הקוגניטיבית. כדאי יותר להסתכל על התוצר כעל תוצאת הלוואי של תהליך החקירה המרתק שילדים עוברים בעת תהליך היצירה".

מדוע בעצם כל-כך קשה לנו, ההורים, לתת לתוצאה חשיבות משנית?
"כאנשים בוגרים, לעתים אנו נוטים להשליך את מסקנותינו על החיים של הילדים שלנו. כחברים פעילים בעולם 'של הגדולים', למדנו להיות מכוונים לתוצרים, ולכן רבים הם האנשים שיהיה להם חשוב יותר, למשל, גובה השכר שהם משתכרים, מאשר התפקיד שהם מבצעים. כלומר, אנו מוכנים להתפשר על ההנאה מהעבודה עצמה בתמורה לשכר גבוה. באופן דומה, חשוב לנו שארוחת הערב תהיה מוכנה בזמן, ואנו פחות קשובים לסוג התחושות שתהליך הכנתה גורם לנו".

לדברי טובול וביבר-שמאי, מבוגרים נוטים לשכוח כי התוצרים מתחילים להיות חשובים, רק בשלב שבו המיומנות הדרושה לייצורם כבר נרכשה. "ילדינו טרם רכשו את המיומנות הדרושות להפקת התוצרים, ולכן עבורם תהליך היצירה הוא המשמעותי ביותר. ככל שהם ייהנו מתהליך היצירה, כך הם גם יהיו נוחים יותר להתנסות. ככל שהם יאהבו יותר להתנסות, כך הם יהיו נלהבים יותר לחקור את סביבתם. החקירה הזו תסייע ללמידה שלהם ולהתפתחותם".

הורים מייחסים לעבודות היצירה של ילדיהם תפקיד חשוב, בייחוד בשל האימון המוטורי שהן מקנות לפרקי האצבעות ולשרירי הידיים לקראת המעבר לבית הספר. פעילויות כמו גזירה, הדבקה, שרבוט וציור, מחזקות את שרירי האצבעות, וככל שהמוטוריקה העדינה של הילד תשתכלל, כך תוקל עליו מלאכת הכתיבה בבית הספר. אולם טובול וביבר-שמאי מציינות כי כאשר ילדינו עוסקים בעבודות אומנות, הפיתוח המוטורי אינו המטרה העיקרית. "פיתוח מוטוריקה עדינה ניתן להשיג באמצעים רבים אחרים, החל באחיזת הכידון בעת הרכיבה על אופניים וכלה בביצוע מלאכות כמו תליית כביסה או איסוף חפצים קטנים".

מהי אם כך תרומתן הגדולה של עבודות היצירה להתפתחות הילד?
"עבודות היצירה מעניקות נדבכים רבים וחשובים נוספים להתפתחות. ראשית, הן מאפשרות לפתח את הדמיון, כיוון שעל הילד לבחור באילו צבעים להשתמש ואיך להתאימם לעבודה. בנוסף, עליו לתכנן את שלבי העבודה ולהחליט מה ימרח קודם, מה יודבק קודם ולדמיין איך ייראו הדברים שתוכננו" העבודה מצריכה מהילד גם לדעת גבולות ולציית לחוקים, מאחר שחופשיות הביטוי העצמי תחומה לגבולות הדף, למשטח העבודה ולחומר שבו הוא יוצר. חומרים שונים דורשים התנהגות שונה, וכדי להגיע לתוצר מסוים יש לעבוד בשלבים. בנוסף, יש להקשיב להסברי הגננת ולחקות את מעשיה. כל אלה מעודדים את התפתחותם הקוגניטיבית של ילדינו".

טובול וביבר-שמאי מוסיפות כי עבודות היצירה תורמות גם להתפתחותם הרגשית של ילדינו, משום שקיים בהן גם היבט רגשי עמוק. "היצירה האומנותית מאפשרת לילדים לבטא את עולמם הפנימי, בייחוד כשמדובר בילדים צעירים שעדיין לא שולטים בשפה ובדיבור. ההבעה התנועתית והיצירתית מאפשרת להם לבטא הרבה מתוך מה שעדיין חסר אצלם המשגה שפתית. לפיכך, ילדים נוטים לעשות שימוש רב בסימנים ובסמלים שונים, וזו גם הסיבה לכך שמטפלים מרבים להיעזר בגילאים צעירים אלה בתרפיה באמנות כדי לטפל בבעיות רגשיות, או במצבי לחץ ומצוקה".

ביטוי לעולמו הפנימי של הילד

מבחינת טובול וביבר-שמאי, האפשרות שהיצירה פותחת בפני הילד לביטוי עולמו הפנימי עולה על כל תרומה מוטורית. "זוהי בראש ובראשונה הנאה מיצירה של משהו חדש ואישי, כאשר חלק מהילדים ירגישו שהם נותנים לעצמם ביטוי בבנייה בלגו בעוד אחרים יחושו הנאה כזו בזמן עשיית עבודת הדבקה או ציור בצבעים. מה שחשוב הוא שבסופו של דבר היצירה תעניק חיזוק לתחושת המסוגלות של הילד או הילדה".

ילדים שיחושו שהם יכולים ומסוגלים ימשיכו לרצות להתנסות, ומכאן נובעת הנטייה שלנו לסייע להם מעט בשעת הצורך. סקרנותם ותחושת היכולת של הילדים לייצר ולעשות תעודד אותם לבדוק את יכולותיהם, ובעתיד הרחוק אף להגיע להישגים. אולם מלבד זאת, כאמור, דרך היצירה, הם מסוגלים להעביר מסר – ללמוד מה מושך אותם, במה הם טובים, במה הם מצליחים, ובמקביל להעניק לנו, המטפלים בהם ואוהבים אותם, צוהר למחשבותיהם, למאווים שלהם ולעולמם הפנימי.

• מה עושים כשהילד מסרב להשתתף בפעילות יצירה ואיך להגיב לעבודות יצירה שהלד מביא מהגן? על כך בכתבה הבאה