איגי פופ

מערכה ראשונה: היפה והשפחה (או: האביר על הסוס ממש תפוס)

רתם: את נראית בת 12. את מודעת לזה?

איגי: לא!

רתם: מה הסוד שלך? את שותה בבוקר שוט של דם בתולות?

איגי: דם עובּרי! שלי! עוד מאימא שלי מהסבנטניז!

רתם: יפה! אימא שלי לא הקפיאה.

איגי: חמודה, נראה לך שאימא שלי הקפיאה? גם אני לא הקפאתי.

רתם: מי עושה את זה?

איגי: מלא.

רתם: אולי שייק עוברי יהיה הדבר החם אחרי עשב חיטה.

איגי: יש גם נשים שאוכלות את השליה, אבל בואי נדבר על דברים כיפיים, עליי ועלייך למשל.

רתם: את צודקת, אז תקשיבי לתובנה שהגעתי אליה: אני מאוד אוהבת בחורים יפים אך למדתי שגבר יפה היה ילד יפה. הם לא נדרשו להתאמץ ולכן לא פתחו שרירים נפשיים, ואז אני שואלת את עצמי…

איגי: כן, חמודה, לאן את חותרת?

רתם: עתי. הוא יפה גם מבפנים?

איגי: עתי הרבה יותר מקסים מבפנים. אני זוכרת שבחודש הראשון שהיינו יחד הייתי נרגשת כל כך מכמה שהוא יפה שהייתי פשוט מסתכלת עליו בשביל לראות מה קורה בלילה. לא יכול להיות שמישהו הולך לישון וקם יפה כל כך. הייתי מסתכלת ונוגעת ופשוט אומרת וואו.

רתם: את עדיין בוהה בו לפעמים?

איגי: ברור. זה לא חוקי כמה שהוא יפה.

רתם: אבל הוא גם חמוד.

איגי: טפו, חמסה, הוא האביר על הסוס הלבן. אדם זהב.

רתם: אפשר את הדם העוברי שלו אולי?

איגי: אולי בלידה הבאה נשמור לך. עכשיו לילי והוא מאוהבים, זה השלב הזה, אז היא הודיעה לי שהוא המלך והיא המלכה. אז שאלתי אותה “מי אני?", והיא אמרה “את אימא". לא הבנתי מה זה אומר.

רתם: לדעתי היא אמרה לך במילים אחרות שאת השפחה.

איגי: יש מצב, אבל זה היה כל כך חמוד. היא דומה לו קופי למעט העובדה שהיא נולדה ביום ההולדת ה־40 שלי. לא בקיסרי, אגב. אמרתי לה, לילי, אימא אוהבת יום הולדת, לא לצאת עכשיו; אבל התחילו צירים ואמרתי: טוב ברור, סרטנית כמוני.

רתם: ובן כמה עתי?

איגי: 32. כן, חמודה, פער של 12 שנים.

רתם: איך הכרתם?

איגי: גם בת דודתי מרב בטיטו הייתה איתו ב״האח הגדול״ וגם התראינו בכל מיני אירועים. באירוע שתקלטתי שלחתי הודעה לכל מיני חברים שיבואו, גם לו, והוא בא. הייתי בבר עם מלא אנשים והוא פתח את הדלת והיה אור כזה סביבו. ואז הוא עושה לי ‘היי' ואני כזה ‘היי'. ובזה נגמר הסיפור.

רתם: יש לו אחים? אחות?

איגי: מלא. הם חמישה. איזה גיל את רוצה?

רתם: 32.

איגי: ה־32 תפוס. כולם תפוסים, גם האחות תפוסה. אבוד לך. אולי האח בן ה־24.

רתם: קטן לי.

איגי: אנחנו אוהבות קטנים.

רתם: אני לא ממש, לא מתקשרת איתם.

איגי: היה סיכוי של אחד למיליון שאתקשר עם עתי, כך חשבתי. אבל תראי: אני חולת אייטיז, והיום עתי מומחה לאייטיז שחבל לך על הזמן! הוא גם רוקד כמו באייטיז. הוא יודע לזוז.

רתם: נו, הוא מושלם. כלבה.

איגי: נכון.

פער של 12 שנים. איגי וקסמן ועתי שולברג | צילום: אביב חופי

מערכה שנייה: נשים עם ביצים (או: איגי תעשי לי פורטרט)

רתם: מה את עושה בימים אלה?

איגי: אני מקימה תערוכה שתיפתח ביוני, עם ליסה פרץ (עורכת מוסף “גלריה" ב"הארץ" – ר"א) שאוצרת ויעקב מישורי הדגול שעוזר לנו. ליסה ואני חברות מאז שהיינו קטנות. היינו מבלות יחד, אני הייתי מצלמת כל הזמן כי כשעברתי לתל אביב מירושלים נרשמתי ללימודים בקמרה אובסקורה. חשבתי שאהיה צלמת והייתי מצלמת כל היום את הסצנה בתל אביב של תחילת שנות ה־90, עושה מלא פורטרטים לאנשי העיר. קובעת עם חמי רודנר הרבה לפני שהיה בן הזוג שלי, מצלמת בהופעות. צילמתי מלא ואז התחלתי להופיע ולהקליט אלבום וזנחתי את הצילום. לפני כמה זמן ליסה ואני נפגשנו והיא שאלה אותי על הצילומים והוצאנו אותם מהבוידם. בגלל שאני כל כך אחראית, הכל היה שם מסודר עם תאריכים, נגטיבים. מפחיד.

רתם: יש הרבה תמונות?

איגי: המון, אבל בחרנו 25. הנושא הוא הרוק של שנות ה־90, ההתחלה שלו.

רתם: וזה ברגעים האינטימיים שלהם?

איגי: ברור.

רתם: הסנפות וכאלה?

איגי: איזה הסנפות. מה אני, באמריקה? כולם היו ילדים! הייתה תמימות, כולם חלמו לעשות מוזיקה ולהגיע רחוק. נוסף לזה יש לי הופעה בבארבי ב־29 ביולי, 20 שנה לאלבום הראשון שלי, “אדום", עם הרכב נגנים משובח במיוחד.

רתם: גם החביתה שלי משובחת.

איגי: זה אומלט.

רתם: מה ההבדל בעצם?

איגי: נראה לי שאומלט זה ממולא…

רתם: ומקופל!

איגי: כן, וצרפתי.

רתם: אם הייתי ביצה, הייתי אומלט.

איגי: אני הייתי ביצת עין הפוכה לא נוזלת.

רתם: אה, כי את מסודרת, את לא יכולה להיות מקושקשת. את ביצה לא נוזלת.

איגי: וגם לא רוטטת.

מקימה תערוכת צילומים משנות ה- 90'. איגי וקסמן | צילום: אנטולי מיכאלו

מערכה שלישית: מילק רוק (או: בסוף תמיד יש סלפי)

איגי: הגננת שלחה לי תמונה של לילי. תראי איזו מתיקות.

רתם: זה מה שגננות נדרשות לעשות היום? לשלוח תמונות להורים?

איגי: לא, אבל זה מה שאני מבקשת…

רתם: את אימא קרציה?

איגי: יש מצב. תראי איך אנחנו כל הזמן בנייד. תחשבי מה יהיה עוד עשר שנים. לילי תשב בדייט ותרכיב משקפי גוגל גלאס, תוך כדי היא תקרא מיילים.

רתם: תראה את הפרופיל שלו, ואז תהיה לה התרעת “דושבג!".

איגי: ואז היא תמציא איזה תירוץ ללכת.

רתם: ואז הוא, בגוגל גלאס שלו, יקבל התרעה “שקרנית!".

איגי: עתי אומר שכשהיא תהיה בת 16 ותהיה ברמנית הוא יהיה מהאבות המוזרים האלה, יישב בקצה הבר עם אלה ויחכה שתסיים את המשמרת.

רתם: אבא שלי ככה עד היום.

איגי: הנה, הוא פה בחוץ. היי, אבוש!

רתם: סיפרת לי שאת עדיין מיניקה. הכצעקתה?

איגי: כן, הבטחתי לעצמי שביום הולדת שלוש אני מפסיקה. בואי נגיד שאם היו אומרים לי שאניק עד עכשיו הייתי מתעלפת, מתגלגלת וצוחקת. אבל זה ממכר וזה כיף.

רתם: זה קינקי.

איגי: זה הדבר הקינקי היחיד שאני עושה. לא שותה, לא מעשנת. מרוק למילק רוק.

רתם: שמת לב לשיחה שמתנהלת מאחורינו?

איגי: נראה לי שההורים עושים לבת שיחת יחסנו לאן. הם ייתנו לה כסף.

רתם: לא, הם מפסיקים לתת לה כסף.

איגי: כי היא מספרת להם שהיא רוצה להיות נערת הפקה ושהיא מאוהבת בעוז זהבי. טוב, זה לא יפה, אנחנו מצותתות.

רתם: נכון, בואי פשוט נעשה סלפי. אנחנו הרי מעניינות יותר מהחיים עצמם.

התרחשות: ארוחת בוקר במסעדת הוטל מונטיפיורי, תל אביב