אח שלו

טנסטה (Tensta) היא שכונה קשה. כדי להגיע אליה נוסעים בערך חצי שעה ברכבת תחתית ממרכז שטוקהולם, בירת שוודיה. בדרך דיברנו על המוזיאון החדש של להקת אבבא שנפתח בעיר לפני שנה. שום דבר לא הכין אותנו לרגע שבו נעלה מתחנת הרכבת לפני הקרקע. עלינו 20 מדרגות, יצאנו אל כיכר קטנה שפונה לכניסה לסופרמרקט ונעמדנו.

על ספסל בטון בכיכר ישבו בערך 30 גברים שחורים, רובם מבוגרים, ובהו בנו. אנחנו, חמישה עיתונאים לבנים, שלוש נשים ושני גברים, כולם בהירים מאוד, עם מצלמות יקרות תלויות על הצוואר, בלטנו בשטח. הגברים בכיכר לא אמרו כלום. שאלנו אחד מהם איפה נמצא המוזיאון לאמנות והוא הצביע לכיוון קצה הכיכר. בתום הביקור במוזיאון התפצלה הקבוצה הקטנה שלנו; שלוש העיתונאיות הלכו לבקר בסדנה שמכשירה נשים לעבודה ובה מלמדים אותן גם שוודית, בעוד סאשה, עיתונאי רוסי ממוסקבה, ואני התיישבנו לשתות קפה. אי אפשר, החלטנו, לחזור כך במורך לב בחזרה למרכז שטוקהולם. הרי הגענו כדי לחוות קצת את התחושה בפרברים הקשים יותר של העיר ולכן נשתה קפה עם החבר'ה הטובים של טנסטה. משני השולחנות הסמוכים הביטו בנו בעניין עצום.

בעל הקפה, ענק בטרנינג כחול, סנדלי קרוקס אדומים וגופיית טריקו צהובה וארוכת שרוולים ניגב את השולחן במטלית, תחב אותה לכיס המכנסיים ושאל מה נרצה לשתות. אחר כך הביא לנו עיתון והצביע על תמונתו של השוודי הכי מפורסם בעולם – הכדורגלן זלאטן איברהימוביץ', שהתנוססה על גבי העמוד הראשון.

"אתם מכירים את זלאטן?", שאל באנגלית קצת אטית.

"כן, בטח", שמחתי על ההזדמנות לנהל שיחה והמשכתי ללא היסוס ובלי לחשוב הרבה. "הוא מטורף על כל הראש, נכון?". חשוב להבהיר: זאת לא הייתה קביעה פסיכיאטרית מוסמכת. הרצון להתיידד עם הסביבה דחף אותי לדיבור חפוז, מה גם שכל קורא של מדורי הספורט יודע שלאיברהימוביץ' יש דימוי קצת פרוע ואלים. כילד להורים מסרביה ומבוסניה שהיגרו לשוודיה הוא גדל בשכונת מצוקה קשה, בדיוק כמו טנסטה, למיטב זכרוני בעיר מאלמה (Malmö), העיר מהסדרה "הגשר".

שקט. דקה שלמה של שקט מוחלט.

"הוא אח שלי".

"מה? זלאטן איברהימוביץ' אח שלך? באמת? לא יכול להיות".

"מה אתה אומר, שאני משקר?".

"לא, לא, מה פתאום. סתם, התפלאתי כי… כי… כי אני יודע שזלאטן ממאלמה, שם הוא גדל, לא?"

"נו, אז מה? גם אני גדלתי שם ועכשיו אני כאן. זלאטן עכשיו בכלל גר בפריז. אני אומר לך, אח שלי. לפעמים הוא יושב כאן".

עוד חמישה-שישה גברים התאספו סביבנו.

סאשה אמר שמבחינתו זה מאה אחוז שזלאטן אח שלו, שהם נראים משפחה ממש נחמדה ושאם נוכל לקבל את הקפה הוא יהיה ממש אסיר תודה. תוך כדי כך הוא בעט בי מתחת לשולחן ואם הבנתי נכון הכוונה הייתה: "סתום את הפה הגדול שלך".

שתקתי.

בעל הבית הביא את הקפה ועוד שתי תמונות צבעוניות של זלאטן איברהימוביץ'. אלה לא היו בדיוק תמונות משפחתיות. באחת ראו אותו מבקיע במדי ברצלונה ובאחרת הוא מחזיק כדור במדי אינטר מילאנו האיטלקית.

"אתה רואה שהוא אח שלי? אנחנו דומים. הרבה אנשים אומרים לי שאנחנו דומים".

"בטח, ממש דומים. פשוט לא האמנתי, טמבל שכמוני, אבל עכשיו אני רואה שאתם דומים".

רק כשישבנו בקרון הרכבת התחתית והתרחקנו מהתחנה של טנסטה אמר לי סאשה: "למה אין לך אמונה? אם הוא אומר שהוא אח של זלאטן, אז הוא אח של זלאטן. לא חייבים להתווכח על כל דבר. כן, כן, אני יודע מה תגיד, אז מה אם הוא שמן ומתולתל, בעוד זלאטן עם שיער ארוך וחלק שקשור בקוקו ונראה כמו ויקינג?".

משה גלעד – עיתונאי, כותב ב"הארץ"