אח טיפוס

פחות משבוע ימים לקח להיווצרות קצ'קעס נשי; אותן שיחות-בנות (girl’s talk), רכילות ג'וסית-עסיסית, כשהזרעים המפרים אותן הם כמובן בחורים. ועם שני גברברים חתיכים, שמסתובבים (לרוב חשופי פלג גוף עליון) במרחב מצומצם ומשותף, קצת קשה שלא להבין איך זה קרה.

נכון, אנחנו אוהבות לדבר. נהנות לספר, אוהבות לשתף וחשוב לנו לחלוק. אבל עוד הרבה לפני שהמילים מצליחות לצאת אל האוויר החופשי, אנחנו יודעות גם לשדר את המסר. קחו למשל את סיוון אברהמי: אי אפשר היה להתעלם מחיבתה לעמיר, שבאה לידי ביטוי בהתנהגותה ימים שלמים לפני שאזרה את האומץ להתוודות בפני ליאם וסיוון ד., ואפילו לרמוז לעמיר על חלום שחלמה.

די בנשיקה אחת בין שני דיירי הבית כדי לספק את התיאבון המתבקש לרכילות בבית. כשהשעות חולפות בבית במצבי "הפי-הפי", בהם כולם אוהבים את כולם ונחמדים אחד לשנייה, נדמה שגם הצופים בבית כבר מחכים לאינטריגות, לסכסוך הראשון (ולא, ריב בין שתי התאומות לא ממש נחשב) שיסחוף אחריו שרשרת אירועים בבית.

מזל שבדיוק באותה עת, קצת לפני שהתחיל לצ'עמם, מגיעה ליהיא ומפזרת אור בעלטה, כשהיא אורזת בנונשלנטיות כל אחד מהגברים ומצמידה לו תווית: נסיך צ'ארם (עתי) מול מאצ'ו (עמיר). והיא עושה זאת בחן מתקתק, בלי כל כוונה לפגוע או לעורר מהומה. אבל לי נדמה שזו תחילתה של יריבות מדומה.

גבר : גבר

שולברג מול גולדברג. שני גברים שווים אך שונים, שסוחבים על כתפיהם האיתנות אשכול תכונות איכותיות, שאפשר למצוא בגבר הישראלי (אולי לא הממוצע, אבל אפשר. בדוק). שניהם חתיכים להפליא, מתלבשים לעילא, אנשי שיחה מדופלמים, אך לצד זה, שונים מאד בתפיסותיהם ובדפוסי התנהגותם.

עמיר הסובל מתסמונת-נקיון, מתברר כ"חפרן" לא קטן, שמדבר בלי סוף ומשפריץ לכל המעוניין לשמוע את אשר על לבו (לרוב עם צלילי התלהמות מסוימת בטון הדיבור). כשהייתה לו משרוקית קטנה (כשהתחפש למציל במסגרת משימה) מיד נכנס בכל רמ"ח אבריו לתפקיד והחל לחלק הוראות בבית, משל התמנה למנהיג. אך הכריזמטיות והרצון לשלוט (ידו בכל ויד כל בו) טבועים בו כל-כך, שבקרוב מאד יתחילו להתבהר (אם עדיין לא) גם לעיני כל.

עתי לעומת זאת, מתהלך בפאסון אצילי. הוא איש שיחה מבריק, נעים ושנון. הוא יכול למלא בכבוד את המשבצת השמורה לגבר חלומותייך; שרמנטי, רומנטי, מכבד, אוהב לאהוב ולהיות נאהב, ובקיצור – אמא שלך תמות עליו. בעוד עמיר עשוי לכפות את שליטתו על הבית, עתי הוא מסוג האנשים שיוכלו לקבל מנהיגות בקלות בזכות היותו אהוב על נתיניו.

מעניין ששני הגברים האלה מסתדרים ביניהם מצוין. בינתיים. ברגע שמשהו יתסיס את האווירה ביניהם, סביר להניח שההבדלים בין סוגי הטיפוסים יתחדדו עוד יותר. המתיחות עתירת הטסטסטרון עלולה להוביל לקרע בין השניים, והיריבות המדומה שציינתי תיישר קו עם המציאות. (להזכירכם, אלירז וסער היו חברים טובים מאד עד שמשהו שטותי ביותר ניפץ את האידיליה הגברית).

אוהבת, לא אוהבת

בדרך-כלל אנחנו נמשכות לאנשים שדומים לנו או ששונים מאיתנו מאד (על-תקן משלימים אותנו ליצירת שלם). בחורה חסרת עמוד שדרה או שאיפות יומרניות, למשל, תשמח לגבר שיכניס אותה תחת כנפו; הוא יפרוט על המיתרים והיא, מצדה, תתנענע לצלילי הגיטרה שלו. מאידך, בחורה עם עקרונות ברורים משל עצמה, לא תסתדר עם טיפוס שתלטני שכזה; היא צריכה את הספייס שלה, את העצמאות והיכולת לשלוט בחייה, והזוגיות שלה תתנהל ממש כמו שני קווים ישרים מקבילים, שלפעמים נצמדים אך אף פעם לא נפגשים או עולים אחד על השני.

אם עוד לא הצלחתן לזהות, סיוון אברהמי מזוהה עם הטיפוס הראשון וליאם עם השני. בשיחת בנות צפופה בחדר השינה, סיוון טענה באזניה של ליאם: "אני אוהבת שעמיר לוקח פיקוד על דברים, שתלטן ודומיננטי". אולי העובדה שהיא הייתה חנונית כל חייה טשטשה לה את הביטחון העצמי, אבל דבר אחד ברור: היא אוהבת שהגבר שלה שולטטט. היא מוצאת בשליטה הגברית, המאצו'אית, מעין חיבוק חם ואכפתי, כזה שלעולם לא יחדל והיא תוכל להיות תלויה בו כל חייה (דוגמא טובה לכך: עמיר דואג לעטוף אותה במעיל בכל פעם שהיא יוצאת לחצר כדי שלא תתקרר, והיא נמסה מזה).

לעומתה, ליאם דחתה על הסף כל רסיס מאצ'ו שהתקרב אליה. היא יותר בעניין של גברים אדיבים וליברליים, כאלה שחיים בשלום עם רצונותיה העצמאיים של האישה. ובקיצור, גברים בנוסח עתי.