אחת המסיבות, אם לא ה-!

הפעם אני רוצה לדבר על נושא שנחשב, במקרה הטוב, לכאוב עבור האבות אבל עבור האימהות הוא לא פחות ממלחמת יוקרה. לא, אני דווקא לא מדבר על העגלה המאובזרת והיקרה בטירוף שאתן קונות לתינוק החדש, ואני גם לא מתכוון לרמת הפרקט שאתן מתעקשות שיהיה בחדר הילדים המתהווה, למרות שגם בנושאים האלו יש לכן שריטות לא קלות. אני מתכוון לכל הדבר הזה שנקרא "יום ההולדת" של הקטנטנים, או שמא עלי לומר "מסיבת יום ההולדת", או נכון יותר "קרנבל יום ההולדת".

כשאני הייתי ילד קטן, יום ההולדת היה עניין פשוט. מזמינים את הילדים מהכיתה, פותחים שולחן עם קצת ביסלי ובמבה, אמא מכינה עוגה טעימה, הילדים מקבלים שקית הפתעה שאפשר להשיג בשוק במחיר שווה לכל כיס, (זה היה כולל גם את החטיף האדיר "שלווה") ושלום על ישראל.

הילדים כבר דאגו להעסיק את עצמם. אני זוכר שהמשחק האהוב עלי נקרא "משחק החבילה", שבו עוטפים הפתעה בעשרות שכבות של נייר עיתון ומעבירים אותה בין הילדים כשיש מוסיקה ברקע. כאשר המוסיקה עצרה, הילד שהחבילה בידיים שלו צריך היה להוריד שכבה מהעטיפה, וכך המשחק נמשך עד שהתמזל מזלו של הילד האחרון שזוכה להסיר את השכבה האחרונה והוא זוכה בהפתעה כפרס. משחק פשוט, יום הולדת פשוטה, תקופה פשוטה. מה רע?

העוגה שלי גדולה יותר

והיום? טוב, אנחנו במאה ה-21, הכל התקדם, וכל מסיבת יום הולדת נראית יותר כמו הפקת ריאליטי שעל כולה מנצחת בגאון בחורה שדבר לא יעמוד בדרכה. חודשים לפני המאורע אתם תראו אותה עם אוזניית הבלותות', משווה מחירים, מנהלת משא ומתן עם ספקים, עורכת סקרי שוק קפדניים ומה לא. אני לא מתכוון למפיקת-העל אירית רחמים מהישרדות, אני מתכוון אליכן, האמהות בעלות הנשמות הטובות.

עבורכן, זו בכלל לא יום הולדת. זו מלחמת "שופוני" מהסוג האכזרי ביותר שקיים. הרי למסיבה אתן מתכוונות להזמין את כל החברות, שגם להן יש ילדים, ואולי גם שכנות ואמהות של ילדים מהגן של הילד. ומה, אתן תתנו לאירוע כזה לעבור בשקט? אוי ואבוי אם ההפעלות במסיבה של השכנה היו מתוחכמות יותר, חלילה וחס שמערכת ההגברה במסיבה של החברה הטובה הייתה חזקה יותר, ו-ה' ישמור אם בטעות, רק בטעות, האוכל במסיבה של הספרית היה עשיר יותר.

בואו נפתח את כל הקלפים. זו המסיבה שלכן, לא של הילד. המתנות הן עבורכן, גם אם מדובר ב"אוניברסיטה" או ברובוט הכי משוכלל שיש. הפחד שלכן מ"למי תהיה המסיבה המרשימה ביותר" מניע אתכן לצאת מפרופורציות כאשר אתן מתכננות את יום ההולדת, ובמצב כזה תוך שניות התקציב שעומד לרשותכן אינו אלא המלצה בלבד.

מסיבת יום ההולדת נראית יותר כמו הפקת ריאלטי. אילוסטרציה: ingimage

אפשר גם אחרת

השבוע חגגה האחיינית המקסימה שלי יום הולדת שנה, והאמת היא שמסיבת יום ההולדת שאחותי ארגנה הייתה צנועה לגמרי (חוץ מזה שגיסי השתולל והשכיר מכונת בועות, אבל יאללה, הילדים נהנו, אז היה כדאי). ומה אתם יודעים – הייתה מסיבה מעולה, הילדים נהנו, וכלת השמחה הפיצפונת לא הצליחה להפסיק לצחוק. אבל בדיבורים שאני שמעתי בין האימהות, ובמיוחד בין האבות, שהתייחסו לעניין בחרדה אמיתית, היא שכל תעשיית ימי ההולדת היא פשוט בור שאין לו תחתית.

זה מתחיל בהורים ששוכרים מקום עבור המסיבה, ממשיך בהפקת כל מיני הפעלות מטורפות לילדים, (כמו השכרת ג'ימבורי, למשל. פאקינג ג'ימבורי!) שכירת שירותי קייטרינג ומה לא. הגישה שעומדת לצד הרעיון שתומך בהשקעה המטורפת הזו אומרת שעל הילדים לא חוסכים. אני מסכים, רק בואו נדייק – זה לא בשביל הילדים. זה בשביל ההורים, בדגש על האימהות, שחלילה לא תצטיירנה בקרב החברות ככאלו שלא עשו הכל למען הילד שלהן.

שלא יהיה ספק לרגע, ברור לי שכל ההשקעה נעשית בגלל האהבה האינסופית של אותן אימהות או הורים לילדים שלהם. כי אחרי הכל, מיום ההולדת שלהם עצמם לא ממש איכפת להם. אבל לפעמים הגבול בין הרצון להראות אהבה לבין הרצון להראות השקעה הוא דק מאוד.

אז נכון, בתור אב לעתיד בלבד ולא אב בפועל, אני יכול להיות גיבור בדיבורים, אבל כולכם תסכימו איתי שלילד זה ממש לא משנה כמה גדולה העוגה תהיה או כמה מטר מרובע היה המקום ששכרתם עבור המסיבה. הוא רק רוצה להיות שמח, ולהרגיש שההורים שלו אוהבים אותו. ואת זה אפשר להשיג גם בסלון של הבית, וכן, גם עם משחק מטופש משנות התשעים.

ובינתיים, בבטן של מיכל…

תפעילו את האזעקה ותיכנסו לממ"דים: הרופא של מיכל בחו"ל. מה זה אומר? שמיכל לא עברה אולטראסאונד שלושה שבועות. תוסיפו לזה את העובדה שמיכל עדיין לא הרגישה את העובר, ותכפילו את זה בעובדה שאחרי הכל היא פולניה מהספרים, ותבינו למה אשתי האהובה קצת לחוצה. רק קצת.

"אני כבר באמצע הרביעי", מיכל אמרה, זה לא הגיוני שאני לא מרגישה אותה". אני מצידי ניסיתי להרגיע אותה ולהסביר שזה לא אומר כלום, ובמקרה הכי גרוע היא פשוט כמוני, מסוגלת לרבוץ במקום אחד שעות בלי לזוז. במקרה שלי זה נעשה עם ג'ויסטיק של פלייסטיישן ביד, ואולי היא מחזיקה איזה תא או איזה רקמה שעברה שם באזור, במקרה.

אבל לפני כמה ימים זה קרה. "מאמי, תיגע לי בצד הימני של הבטן", מיכל אמרה בטון חשדני. "עכשיו בצד שמאל, אתה מרגיש שהצד השמאלי קשה יותר? אני אומרת לך, אני מתחילה להרגיש אותה!". חייכתי מאוזן לאוזן ואמרתי למיכל ולעצמי: "איזה רגע מאושר".