אחרי עשרים שנה

יום חמישי בערב, השעה 21:00. זו השעה הכי מתוקה בשבוע: היא מבשרת את פתחו של סוף השבוע, את התענוג בלא לעשות כלום, להתעורר ביקיצה טבעית ולהימלט לפחות עד השבוע הבא מהפקקים האינסופיים.

בדרך כלל בשעה הזו בר במיטתה ואני שקועה באיזו תכנית בטלוויזיה, מסוג התוכניות שבוהים בהן כבדרך אגב עם כוס קפה, וכשנחה עליי הרוח גם בירה או יין.

צליל מוכר מהעבר

<p> אך בערב חמישי האחרון השלווה הופרה: ב-21:30 בדיוק צלצל הטלפון צלצול חזק וטורדני. מיהרתי להרים את השפופרת שמא בר תתעורר. מהעבר השני נשמע קול גברי עמוק. "הגעתי לבית של גלי?". משהו בצבע קולו של האיש נשמע לי מוכר.

אחרי 10 שניות נפל האסימון: הוא. כן, הגבר שחלמתי עליו פעמים רבות כל כך מאז שנפרדנו, האיש שהטביע בי את חותמו בלילות עם נדודי שינה אך נוטפי אהבה, האיש שבסתר ליבי קיוויתי שהוא הוא האחד – עד שחמק לפתע, מותיר אותי פצועה ומדממת ואחר כך סגורה ומסוגרת.

אם תרצו "אקס מיתולוגי", אם תרצו "אהבת חיי" (טוב היו עוד כמה). ועכשיו אני שומעת את הקול שלו ולא מאמינה. "זה אתה?" אני שואלת, "דני?". "אני", הוא מאשר ואני רואה את החיוך שלו עם קמטי הצחוק מסביב לעיניים, החיוך הממזרי ההוא זה שכל כך שבה את לבי.

לחזור או לשחרר?

אני לא מתאפקת ויורה לעברו צרור שאלות בלי נשימה: "מה קרה?" אני שואלת, "עשית סיאנס והעלית אותי באוב? איפה אתה גר? התחתנת? התגרשת? יש לך ילדים?". הוא כמעט ולא מגיב למתקפה, רק משחרר לאוויר "אני בסביבה וחשבתי לקפוץ אם אפשר". הלב מנתר, מחסיר פעימה.

אני מרגישה איך הזעם חודר לתוכי, מרעיל אותי כמו פעם, לפני 20 שנה, כשבניתי עליו הרים וגבעות ודמיינתי איך נפסע יחד לעבר השקיעה. כשהוא באותו זמן תכנן איך מקסימום נפסע לעבר המיטה.

"קחי אוויר" הוא אומר באדישות. "רק רציתי לשאול לשלומך". "אני בסדר", עונה. "אחזור אליך מאוחר יותר". "כן, בטח", הוא עונה וממהר לסגור "שיהיה לך ערב טוב". אני ממלמלת לשפופרת ריקה ולרגע אחד נדמה לי שאני במרכזו של סרט, כמו גיבורה טרגית שעייפה קצת מקרבות חסרי תכלית.

אני מנסה לסדר את הנשימה ולחשוב. כן, בזה אני טובה. במקום לעשות אני פשוט חושבת. אחלה פתרון לעת צרה ובכלל. לרגע אחד אני כמעט מרימה את השפופרת. אבל בסוף מתחרטת. הוא כבר לא יצלק אותי פעם נוספת. הוא לא יחזור לחיי כאילו כלום, כאילו רק אתמול נפגשנו.

כאן גרה (לבד) בכיף

הצעירה המבוהלת שהייתי כבר איננה. את מקומה תפסה אישה קצת יותר חזקה, קצת פחות טיפשה, וכבר לא מאוהבת. נכון, לפעמים, ורק לפעמים אני קצת מתגעגעת. לריח הגוף המתקתק שלו, לידיים הגדולות, לעיניים שסיפרו לי שבעיניו אני הכי יפה בעולם.

אבל אחרי שנייה אני מתעשתת, נזכרת בפרידה המרה, איך הוא קם והלך בלי לומר מילה, איך נעלם פתאום כאילו בלעה אותו האדמה. טעם חמוץ עולה בפי. אני מחליטה לוותר.

כבר חצות ואני הולכת לישון. באלכסון.