אחיי ואחיותי הערבים

השנה באחד מבתי הספר היסודיים בתל אביב התחילה באופן שגרתי: המחנכת החדשה שלחה מייל להורים שבו הציגה את עצמה, סיפרה כמה היא שמחה להתחיל ללמד את הכיתה וברכה את ההורים והילדים בברכה מרגשת. רק דבר אחד קטן היה יוצא דופן בשגרת התכתובות הבנאלית הזו: למורה היה שם ערבי מובהק. בירור קצר של ההורים גילה שמדובר באישה ערבייה מוסלמית. מיילים תוקפניים החלו לצוץ, אחת האימהות כתבה בזעם וגינתה בהיסטריה של ממש את הבחירה למנות מורה ערבייה, זעמה על הגישה הישירה של הערבייה לילדיה, זעמה על שאר ההורים שלא הביעו התנגדות פעילה למהלך מול בית הספר. היא לא נשארה לבד. חלק מההורים הצטרפו לחשש ולכעס והציגו הסתייגות מהבחירה במורה, רק בשל מוצאה.

זו הנקודה שבה לצערי יש להשתמש בקלישאה הבאה: עכשיו דמיינו את האירוע הזה קורה בעיר אירופאית ובמקום "אישה מוסלמית" שבצו את המילים "אישה יהודייה". איזו צמרמורת עוברת לנו בגב עכשיו, אה?

"אם ובת", עבודה של סמאח שחאדה מתוך התערוכה "מהלכת קסם" במוזיאון תל אביב | צילום: אלעד שריג

ואם כשאנחנו חושבים על הורים אירופאים שיוצאים נגד אישה יהודייה החלחלה מובנת מאליה, אז למה בכלל יש צורך לדמיין אישה יהודייה כשרה בסיטואציה הזו? האם איבדנו כל יכולת לחוש אמפתיה ולזהות גזענות כאשר היא מופנית באלימות כלפי אדם שאינו יהודי, במקרה הזה ערבייה־ישראלית?

עוד בתל אביב: צעירה ערבייה אחרת, נוצרייה, עובדת בחברת הייטק בינלאומית. הצעירה המשכילה רוצה מאוד לגור בעיר, קרוב לעבודה. כבר כמה חודשים שהיא מחפשת דירה – משימה קשה לכולם, משימה בלתי אפשרית כששם משפחתך ערבי. בינתיים היא ממשיכה לנסוע מדי בוקר מנצרת. נזכיר שמדובר בתל אביב, לא בהתנחלות קטנה בשומרון אלא במעוז הליברלי לכאורה של ישראל. אבל גם בתל אביב אין בנמצא בעלי דירות שיסכימו להשכיר דירה לערבייה.

באותה תל אביב, כמו בכל הארץ, השיר הנפוץ ביותר בשנה החולפת בגנים, בצהרונים, בגינות, הוא "שבט אחים". ואני, בכל פעם ששמעתי אותו השנה לא הצלחתי להחניק את הדמעות. נדמה לי שמה שמכאיב לי כל כך בשיר הזה הוא הפער בין היעילות המוזיקלית הקטלנית שלו, ההמנוניות החזקה, תחושת הביחדנס המדבקת, הלוחצת על בלוטת הרגש הכי בסיסית של שייכות ושל קיטש, ומנגד: ההדרה המוחלטת של ערבים מהסיפור הזה. כולנו שבט אחים אבל רק אם הוא שבט יהודי טהור. כל כך הרבה גזענות מגולמת בתוך המנון מוזיקלי אדיר ביעילותו. ועכשיו שוב נדמיין ובמקום שבט "אחים" נגיד: שבט של נוצרים בלבד. שבט לבנים. שבט גרמנים טהורים.

קפיצה אל ערב משדר הבחירות. באולפנים מדברים בזלזול על "הערבים" כפסולים לישיבה בקואליציה, פסולים למו"מ. רובם לא טורחים להגיד "המפלגות הערביות" או אפילו לקרוא למפלגה בשמה, את כולם הם מכניסים תחת ההגדרה הכוללת "הערבים" – שם קוד שבאמצעותו נפסלים כמעט שני מיליון בני אדם, 20 אחוז מאוכלסיית ישראל, רק בגלל מוצאם. ועכשיו בואו שוב נדמיין שאלה בחירות במדינה אירופאית ובמקום "הערבים" הם פוסלים שם את "היהודים". כמה כעס זה היה מעורר, כמה התנגדויות. אבל במשדר הבחירות בישראל איש לא מוחה. כאילו זה מובן מאליו ש"הערבים" פסולים. לא ראויים. לא לגור איתנו, לא ללמד את ילדינו, לא להסתובב בקירבנו, לא לשיר איתנו, לא לקחת חלק בהחלטות שלטוניות על גורלם וגורלנו. המהלך הושלם. ערבי הפך להיות אדם פסול עבור המיינסטרים הישראלי וזו כבר לא נחשבת גזענות. לא משהו שיש להסתיר מאחורי מילים יפות. זה גלוי וחשוף. במרכז תל אביב או בפריים טיים.

עוד רגע שנה עברית חדשה מתחילה. שנה שמביאה איתה הזדמנויות חדשות, הזדמנויות להיטהר ולהתחיל מחדש. כולי תקווה שבשנה הזו נתנער מהגזענות שמצאה אחיזה חזקה כל כך בישראל. הגזענות והפחד קיימים פה כלפי כל אחר, מי שצבע עורו שחור, כהה, כלפי זרים, כלפי ערבים. המנהיגים שלנו אשמים בה, ללא ספק, הם עזרו לה להשתרש בלבבות. אבל על כולנו מוטלת האחריות להתנער ממנה, לזכור שכולנו רקמה אנושית אחת. עכשיו בואו נתחיל להתנהג ככה.

שנה טובה.

>> לכל הטורים של עדי עוז