אחיות ללא גבולות

כ-400 ילדים בני חמש ומטה ואמותיהם מצטופפים משעות הבוקר המוקדמות בחלל הקטן במחלקת הילדים, מחכים שמישהו ייגש אליהם. תינוקות מגובבים על דלפקים צרים בתור לרופא או לאחות. קולות הבכי שמהדהדים בחדר קורעים את האוזניים. לכאן מגיעים ילדים שסובלים ממלריה. בחדר האחר שורות של מיטות צפופות שמעליהן קשורה כילה כחולה. אלה בני המזל שזכו לקבל מיטה.

רק חמש אחיות נמצאות במחלקה, רצות בין החולים, ואין רופא במקום. יש "מטפל קליני" אחד, בעל תואר ראשון ברפואה שלא הוסמך כרופא, המצאה אפריקאית שנולדה מהצורך להתגבר על המחסור ברופאים.

זאת תמונת המצב במדינה שבה רבים מהרופאים ומהאחיות היגרו בעשור האחרון למערב בחיפוש אחר חיים טובים יותר. בכל שנה כ-25 אלף רופאים ואחיות מאפריקה מהגרים למערב. ממלאווי היגרו בעשור האחרון 600 אחיות, רובן לבריטניה. זה לא נשמע מספר גבוה, אבל למדינה שזוכה לכבוד המפוקפק להיכלל ברשימת עשרת המדינות העניות ביותר בעולם, ושיש בה רק כ-4,000 אחיות – זו מכת מוות, ולא באופן מטפורי.

מאה דולר לחודש

בחדרון צדדי אני פוגשת את בריג'יט מנגוצ'ה, אישה בשנות ה-30 לחייה, לבושה במדים לבנים, לראשה כובע קטן של אחות, ופניה שלוות. היא מכניסה אינפוזיה לילדה בת ארבע שנראית באפיסת כוחות וממלמלת שוב ושוב את אותו המשפט, מעין מנטרה שהולכת ודועכת.

אישה נכנסת אל החדר עם ילד קטן בזרועותיה, והסבתא מאחוריה מביטה מודאגת. מתחילה מהומה בחדר ובריג'יט שולחת אחות לחפש את המטפל הקליני. הילד הגיע במצב קשה ואין זמן לבזבז. "זה קשה. אנחנו לא יכולות לסמוך על הרופאים, כי הם לא נמצאים פה רוב הזמן. הם עוברים גם בשאר המחלקות ומגיעים הנה רק כדי לטפל בחולים במצב קריטי.

"את רוב הדברים אנחנו עושות לבד, וזה מצריך המון תושייה, לנסות למצוא לבד פתרון לבעיות שעולות בשטח. לאחיות גם אין מוטיבציה גבוהה לעבוד בשל השכר הזעום שאנחנו מקבלות מהממשלה, כמאה דולר לחודש. זה לא כמו באנגליה".

בריג'יט יודעת על מה היא מדברת כשהיא משווה את עבודתה לתנאים של אחות בבריטניה. בת דודתה, לאה, היגרה לשם לפני כעשר שנים והיא עובדת כאחות בבית חולים בסווינדון (Swindon), עיר ממערב ללונדון.

לאה נייאסלו סועדת קשיש בבית החולים באנגליה

רופאים ממלאווי באנגליה

לאה נייאסולו עוברת עם עגלת תרופות לסיבוב היומי שלה בין 40 המיטות של החולים במחלקת "נפטון", המחלקה הגריאטרית. היא מחייכת, שואלת את החולים אם כואב להם, מסדרת את הכריות על המיטות. "אני נהנית לעבוד כאן והחיים פה טובים. יש בעיר עוד אחיות שהיגרו ממלאווי.

"אני מעריצה את בריג'יט, היא אחת ממיליון. לא שהעבודה שלי קלה מאוד, אבל אין מה להשוות. השעות שבריג'יט עובדת שם הן בלתי אפשריות. אני עובדת משבע בבוקר עד שלוש אחר הצהריים וחוזרת הביתה, ויש פה צוות גדול ותומך של רופאים ואחיות שנגישים בכל רגע, דבר שלא קיים בבתי חולים במלאווי. לכן האחיות שם הרבה יותר מיומנות ומנוסות. בגלל המחסור ברופאים הן מתמודדות עם מצבים שאני לא חשופה אליהם".

ההערכה היא שכרגע יש במלאווי רק שני רופאים ו-26 אחיות (הרוב המוחלט של העובדים במקצוע במלאווי הן נשים) על כל 100 אלף איש. בישראל, לשם השוואה, יש 346 רופאים ו-570 אחיות ל-100 אלף תושבים. רופא מומחה במלאווי סיפר לי שיש היום יותר רופאים ממלאווי במנצ'סטר שבאנגליה מאשר במלאווי עצמה.

האחות לאה נייאסלו, שהיגרה ממלאווי לאנגליה: "אני נהנית לעבוד כאן והחיים פה טובים"

גניבת מוחות

בשיחה עם דורותי נגומה, העומדת בראש הארגון של האחיות והמיילדות במלאווי, נחשפות ההשלכות ההרסניות: "אלה שמחליטות להגר הן בדרך כלל אחיות מוסמכות ומיומנות מאוד, אסרטיביות ובעלות שאיפות גבוהות, שיכלו לתפוס תפקידי הנהגה ולהיות מנטוריות לדור הבא. זו מכה קשה למערכת ואנחנו פשוט לא מצליחים להתגבר עליה".

ופה טמון החולי. נראה שבמקרה של כוח אדם מיומן בתחומי הרפואה מדובר לא רק בבריחת מוחות, אלא בגניבת מוחות. למדינות אירופה הרבה יותר קל, חסכוני ומהיר לייבא אחיות מוסמכות מחו"ל מלהשקיע משאבים יקרים בהכשרתן.

את המשאבים הנדרשים משקיעות המדינות המתפתחות והעניות. הכשרה של אחות מוסמכת עולה לממשלת מלאווי כ-23 אלף דולר, והכשרתו של רופא כ-53 אלף דולר. אם מוסיפים לחישוב גם אובדן של 30 שנות תעסוקה, ההפסד הכלכלי של המדינה כשאנשי הרפואה מהגרים ממנה מגיע לעשרות מיליוני דולרים, אובדן עצום במדינה בעלת תמ"ג נמוך של פחות מחמישה מיליארד דולר.

אחות אחת, 27 אלף איש

בכפר הקטן, הנמצא באמצע הדרך בין הבירה לילונגווה (Lilongwe) לעיר בלנטייר (Blantyre) שבדרום, אני פוגשת את אמי צ'ילליקה. אמי היא אישה באמצע שנות ה-40 לחייה, אך בגלל הסימנים שהותירו החיים על פניה היא נראית כבת 60. אמי היא האחות והמיילדת היחידה באזור, שבו 27 כפרים וכ-27 אלף איש.

"אני מיילדת פה 50-40 נשים בחודש", מספרת אמי. "התחלתי לעבוד ב-1984 ואני באמת יכולה לומר שיילדתי בחיי אלפי תינוקות. מאז שהייתי ילדה רציתי להיות מיילדת. אהבתי את המדים הלבנים, את הכובע הקטן".

בתור ממתינות כ-15 נשים בהיריון שבאו לבדיקות שגרתיות וכמה אמהות צעירות שבאו עם תינוקותיהן לקבל חיסונים או תוספי מזון. בחדר הלידה יושבת על המיטה אישה בחודש השמיני להריונה שהגיעה הוזה ממלריה.

"מיילדת שעובדת פה צריכה אישיות חזקה כדי לשרוד", אומרת אמי. "העבודה לא נגמרת. אני יכולה למצוא את עצמי עובדת שבעה ימים בשבוע בלי הפסקה. אם אני רוצה לקחת חופש אומרים לי, 'רגע, אין מי שיכול להחליף אותך'. הנשים באות אלי בדרך כלל יומיים אחרי הלידה ומביאות לי מתנות, ואז אני יודעת שעשיתי עבודה טובה".

המיילדת אמי צ'ילליקה עם יולדת. מחלקת הלידה היא חדר קטן עם שתי מיטות ברזל

מדד נטל המחלות

מדינות אפריקה עומדות בפני אתגר בלתי אפשרי. הן זקוקות לכמיליון רופאים ואחיות כדי לענות על הצרכים של היבשת, בנוסף ל-1.64 מיליון אנשי הצוות הרפואי שיש ביבשת היום. באפריקה שמדרום לסהרה מתרכזים כמעט 15 אחוז מהאוכלוסייה העולמית, ועל פי מדד "נטל המחלות" של ארגון הבריאות העולמי (WHO), אזור זה נושא בנטל של 24 אחוז מהמחלות, בשעה שיש בו רק שלושה אחוזים מכוח האדם הרפואי העולמי.

המחסור נובע ממשאבים מצומצמים ומאותה גנבת המוחות על ידי מדינות המערב. ב-36 מ-46 מדינות אפריקה שמדרום לסהרה יש מחסור קריטי בסגל רפואי. את ההשלכות הקשות של בריחת המוחות מרגישים בעיקר נשאי HIV וחולי האיידס באפריקה, הזקוקים נואשות לטיפול רפואי אך אינם יכולים לקבלו בשל המחסור ברופאים ובאחיות.

גם בתחום הזה נמצאת מלאווי בעשירייה הפותחת העולמית. 12 אחוז מאוכלוסיית המדינה הם נשאי HIV או חולי איידס. אחת מהם היא האישה הצעירה שנכנסת למרפאה של אמי עם תינוקת בת כמה חודשים. אמי בודקת את התינוקת, ואחרי שהן יוצאות מהמרפאה היא מספרת לי שהיא מטפלת בממוצע בכעשר נשאיות HIV בחודש.

לאחר הלידה אמי נותנת ייעוץ לנשים הנשאיות. האם יכולה לבחור אם להיניק או להאכיל את התינוק בפורמולה. "רובן בוחרות להיניק כי אין להן כסף לקנות תחליפים", מספרת אמי. "גם הסביבה שהתינוק מגיע אליה אינה אידיאלית בגלל העוני. הם ישנים באותו חדר עם התרנגולות והעזים, ולעתים קרובות התינוק לוקה בזיהומים. לכן תמותת ילדים גבוהה כאן מאוד. תוסיפי לזה את מגפת האיידס, המלריה ודלקת הריאות. הכל נגזרות של עוני קשה".

אחת מ"מטרות הפיתוח למילניום" שהגדיר האו"ם בשנת 2000 היתה להפחית בשני שלישים את תמותת הילדים מתחת לגיל חמש ולצמצם משמעותית תמותת יולדות ותינוקות עד 2015. במלאווי מתות 16 נשים כל יום בזמן לידה או מסיבוכים הקשורים ללידה, ותמותת התינוקות היא 83.5 מכל אלף לידות, נתון שמציב אותה במקום ה-11 בעולם מהבחינה הזאת.

כשאני שואלת אותה אם היא לא מתפתה להגר לאנגליה, היא צוחקת ואומרת שהיא כבר זקנה מדי. "לי לא מפריעה כל כך המשכורת הנמוכה שאני מקבלת מהממשלה. זה מחיר שאני מוכנה לשלם, כי אני יודעת שאני עוזרת לאנשים. התחושה מתגמלת".

הורים ממתינים עם ילדיהם בבית החולים המרכזי בזומבה

המחלות באפריקה, הסגל הרפואי במערב

לכל אחד יש זכות לחפש לו ולמשפחתו חיים טובים. אבל כשמסתכלים על התמונה הכוללת, להגירה יש השלכות הרסניות. כמעט אחד מכל שלושה רופאים בבריטניה ואחד מכל עשרה אחים הוכשרו והוסמכו במדינה אחרת. ב-2001 ניסו להתמודד בבריטניה עם הבעיה, ומשרד הבריאות אסר על שירות הרפואה הציבורי לגייס באופן אקטיבי כוח אדם רפואי ממדינות מתפתחות. אבל על חברות פרטיות אין שום הגבלה לגייס רופאים ואחיות בחו"ל, ואלה יכולים, אחרי הגירתם, לעבור לשירות הציבורי.

לא הוקם שום מנגנון אכיפה, ולמעשה היום גם אין כמעט צורך במה שמוגדר "גיוס אקטיבי", כי כל האחיות והרופאים במלאווי ובמדינות מתפתחות אחרות כבר מודעים לפיתויים הקיימים דרך קולגות שהיגרו לבריטניה. הודות לפלאי הרפואה המודרנית תוחלת החיים במערב עולה בהתמדה, ואולם האוכלוסייה המזדקנת מצריכה גידול במספר העובדים בתחומי הסיעוד והרפואה. אחים רבים שמגיעים מאפריקה, שבה ילדים עדיין מתים ממחלות שנעלמו מהעולם המערבי, עובדים בתפקידי סיעוד במערב.

כך מאבדת מלאווי, מדינה שתוחלת החיים הממוצעת בה היא 50 שנה, משאב אנושי יקר כל כך לטובת שירותי סיעוד לזקנים בחצי העשיר של העולם. "קשה לי עם המצב", אומרת בריג'יט. "למה אנחנו צריכים היום למות ממלריה? הרי יש בימינו די ידע ותרופות בכדי למנוע את זה.

"אני יודעת שרוב האחיות במלאווי מחליטות להגר לחו"ל, בעיקר לאנגליה, מפני שהן מרוויחות טוב יותר שם", אומרת בריג'יט, "אבל הן חייבות לראות ולהבין את המצב כאן. הן צריכות לחזור למלאווי ולעזור לבני עמן. גם לאה צריכה לחשוב על חזרה הביתה. אנחנו כל כך זקוקים להן כאן".

הכותבת היא צלמת תיעודית ומפיקת סרטים דוקומנטריים