"אז את מזדיינת על ימין ועל שמאל?"

"יש לך קונדום?", שאלתי. כהרגלו, הוא הסתכל עליי בהפתעה גמורה, כאילו החיבור האקזוטי הזה שהצעתי בין אמצעי מניעה ליחסי מין הוא אמיץ לפחות כמו צ'ילי בקינוח. זו פעם רביעית שאנחנו שוכבים, ותמיד אותו דיאלוג. הפעם לא הצלחתי להחליק את זה, והרחקתי אותו ממני. "אני לא יורד עכשיו לשום סופר", קבע, מסובב אותי על הצד ומלטף לי את התחת. פתאום, אחרי שלוש פעמים שיכולתי כבר לחטוף בהן כל דלקת אפשרית, נבהלתי. "תגיד, אתה לא דואג לעצמך?".

הפעם הוא זה שנבהל. "אני צריך לדאוג?". שתקתי. שיפחד קצת. זה לא יפה, אני יודעת, אבל גם לא מרושע כמו הפעם ההיא שעניתי למישהו במבט חתום, "כן, יש לי איידס", עד שהוא ברח מהדירה שלי. "מה, את לא שומרת על עצמך?", שאל. "אני כן", עניתי. "את מזדיינת על ימין ועל שמאל?", ביקש לדעת. והנה מתוך האמן התל אביבי הנאור יצא איש המערות. ברגע אחד נעלמו לי המילים. "אני שואל ברצינות", הדגיש. למה אף פעם אין לך קונדומים?", הטחתי בו. "למה לך אין? בחורה בת 25, למה את לא מחזיקה קונדומים בבית?", הוא החזיר את הכדור אליי. עלו לי דמעות בעיניים. "אל תדבר אליי ככה", שטחתי. "איך ככה?", הוא היתמם. "כמו שדיברת", חתכתי. "מה, שאמרתי שאת מזדיינת על ימין ועל שמאל?", ביקש להבהיר. "עוף לי מהבית", ביקשתי להבהיר אני. "את רצינית עכשיו?", הוא בחן. "כן", אישרתי. "אני לא יכול ללכת ככה", הוא אמר והסתכל על הזין העומד שלו. "יש לי תחושה שעד שתגיע לדלת – ירד לך", הרגעתי. "אני לא הולך", הוא פסק.

מעשה שהתחיל בקונדום | איור: אופיר סגרסקי

כלואה בבית של עצמי, נזלתי חזרה אל הספה ונצמדתי לקצה המרוחק ממנו. הוא הניח לי יד על הברך ואמר "יבוא לך, דינה, יבוא לך". כמה טוב לו לצבר הישראלי שיש לו שורשים תרבותיים לאחוז בהם. "די", הפטרתי. כדרכו, הוא עקף את היסטואציה, התבדח עליה, עבר לחיקויים של דמויות בטלוויזיה ומשם הסיט את תשומת הלב אל החתול שלי, רחמנא לצלן. אם בתחילת דרכנו היה לפיזור הבוהמייני הזה חן כלשהו, עכשיו הוא חשף את עצמו כמנגנון התחמקות מעצבן שגובל בפסיכוזה. חשבתי לעצמי שאני לא רוצה להימצא כגופה ערומה ושמתי מכנסיים.

"אני לא יודעת למה אני לא מחזיקה קונדומים", מילמלתי. "את עדיין בזה?", הפטיר אדון רגישות בזמן שהתגרה בחתול עם החכה. "תשתוק רגע. זה דפוק, אבל אני סומכת על אנשים שיביאו משלהם. לא יודעת למה, ככה התרגלתי. איכשהו זה עובד, אנשים באמת מביאים, אבל יצאתי עם מישהו החודש ופעם אחת לא נזהרנו. וזה פוגע בי כשאתה מדבר אליי ככה, זה פוגע שאתה קורה לי מזדיינת". "למה? אולי גם אני מזדיין?", הוא תהה בקול. "זה שונה", אמרתי. "במה?", הוא באמת ניסה להבין. "בכך שאני אישה", ניסיתי לגרום לו להבין. "אהה, אז אתן רוצות שוויון, אבל פתאום כש-", הוא אמר עד שקטעתי אותו. "אבל אין שיוויון, וכששואלים אישה אם היא מזדיינת, היא שומעת בזה את כל הפעמים הקודמות ששאלו אם היא מזדיינת כדי להשפיל אותה, וזה משפיל, זה פשוט משפיל אותי", התפרצתי. "זה את לוקחת את זה ככה", אמר.

הוא חזר לספה ונשאר דבוק אליה כמו חתיכה של הרפס מדבר. ראינו סרט, ראינו עוד אחד – התנהגנו כאילו לא קרה כלום, פשוט מפני שקל יותר להפסיק לכעוס מאשר להמשיך, וקל יותר לומר "כן" מאשר "לא". אחר כך שכבנו, כמובן, בלי קונדום. לא גמרתי. תחי ההעצמה הנשית.