אז איפה הן, הרווקות ההן?

אנחנו חייבות לארגן דייט בנות.

המסרון נכתב ונשלח לסלולריים של קבוצת חברות טובות, כולן באמצע שנות ה-30, אוחזות בבעל פלוס ילד או שניים, פלוס קריירה מינוס שעות שינה. קבענו ביום חמישי בתשע וחצי בלילה בבית קפה נחמד. ברור ששמחתי על האפשרות להיפגש עם הבנות, אבל בשמונה וחצי, כשבעלי שב מהעבודה והילדים כבר ישנו אחרי אחר צהריים פעיל במיוחד, הייתי צריכה לאזור המון כוחות נפשיים ופיזיים כדי להקים את עצמי מהספה, להתקלח ולהתלבש.

מתברר שלא הייתי היחידה. "עשיתי שטות", התוודתה לימור, "כשחזרתי מהעבודה החלפתי לטרנינג. היה לי קשה מאוד להיפרד ממנו כדי להתלבש ולצאת מהבית". "איזו טעות!" זעקה גלית, "אני לא העזתי לחלוץ את המגפיים שלוחצות לי רצח, כי ידעתי שאם אכנס לאווירה הבייתית, לא אצליח לצאת".

כן, מתברר שהחיים הבורגניים שאבו את כולנו עמוק לתוכם, ומתוך ריצת המרתון הזו אפשר לזהות רק צל דהוי של הרווקות שהיינו פעם.

הבלייניות שהיינו

הנוכחות:

גלית – עובדת בחברת היי-טק, נשואה לגיל, מתופף בלהקה, אמא לבת חמש.

לימור – עובדת בתחום הטיפולי, נשואה לאיתן, איש היי-טק, אמא לתאומים בני חמש.

נעמה – עוסקת בתחום העיצוב, נשואה לנדב, עורך דין, אמא לבן ארבע ולבת חמש.

"הייתי בליינית. מאוד", נזכרת גלית. "הייתי חוזרת מהעבודה, נחה שעה, מתלבשת, מתקלחת, מתארגנת, יוצאת ומבלה, גם באמצע השבוע. הייתי הולכת למסיבות שוות או סתם לשתות עם חברים. הייתי חוזרת הביתה בשעות הבוקר המוקדמות, ישנה שעה-שעתיים והולכת לעבודה".

"באוניברסיטה הייתי ממש נערת מועדונים", מספרת נעמה. "הייתי נכנסת בלי סלקציה לאן שרציתי ומקבלת דרינקים על חשבון הבית. גם בעלי היה בליין רציני. כשהכרנו, שנינו הרגשנו שמיצינו את הקטע הזה, וסגנון הבילוי שלנו השתנה מאוד".

"אני, גם כשהכרתי את איתן המשכתי לבלות המון", תורמת לימור את חלקה לשיחה. "בכל יום שישי בבוקר היינו יושבים בבתי קפה. בימי חמישי באופן קבוע הלכנו לרקוד במועדונים. חוץ מזה ישבנו הרבה בפאבים ובמסעדות, ויצאנו לסרטים".

מתי זה השתנה?
לימור: "עם השנים זה הלך ודעך. כבר לא הרגשתי נוח במקומות שהיינו הולכים אליהם. כבר לא התאמנו לאווירה הכללית. פיתחנו טעם אנין והפסקנו לשבת בברים על בירה וצ'יפס. במקום זה העדפנו מסעדות עם אוכל טעים. אחר כך באו הילדים וכבר לא היה לנו כוח. זה דורש מאמץ והתארגנות".

נעמה: "לפני שבאו הילדים, היה לנו זוג חברים קבוע לבילויים. בילינו בכל המסעדות הכי שוות, היינו יוצאים הרבה לברים או הולכים לסרטים. היום אנחנו עדיין נפגשים איתם, אבל בעיקר בשישי בבוקר כשהילדים בגן".

גלית: "היום כל החברים שלנו הם בעלי משפחות, אז הבילויים השתנו בהתאם. אנחנו בעיקר הולכים לסרטים או יושבים אצל חברים. על יציאה באמצע השבוע אין מה לדבר. היום הבילוי העיקרי שלנו זה בחתונות ואירועים – שם אנחנו רוקדים, שותים, אוכלים. אני כבר לא מחכה לסופי שבוע כדי לצאת, אני יותר שמחה לנוח כשאפשר".

בתור מי שענתה פעם להגדרה בליינית והפכה לאמא מותשת במשרה מלאה, אני מזדהה לחלוטין עם חברותיי. היום, רק המרדף אחרי הבייביסיטר המושלמת (סבתא?) כבר מוציא ממני את החשק לצאת לבלות. אם נוסיף לכך את העייפות המצטברת, חשבון הבנק שהולך ברובו להוצאות הבית והילדים, והלוק הבלתי אטרקטיבי בעליל, קל להבין שכבר אין לי הרבה מה לחפש שם בחוץ.

"הייתי בליינית. הייתי חוזרת מהעבודה, מתארגנת, יוצאת ומבלה". אילוס': photos to go

הכוסיות שהיינו

אבל הבליינות היא רק פן אחד שעליו ויתרנו במודע. נושא אחר, כואב אף יותר, הוא הגרדרובה ההולכת ומצטמצמת. בעבר המלתחה שלי היתה מושא לקנאתן של מרבית חברותיי. לא פעם היו באות אליי אחותי וחברות לחפש משהו יפה ללבוש או לנעול. אט-אט שמלות המיני התארכו והמחשופים הנדיבים הצטמצמו. חלק גדול מהבגדים של פעם נתרמו, והמגוון בארון הידלדל בצורה משמעותית.

"פעם לא היה יום שלא חזרתי הביתה עם שקיות", מספרת גלית, "כל יום אחרי העבודה הייתי עושה סיבוב בקניון או ברחוב ראשי וקונה לעצמי בלי חשבון. היום, גם כשאני מחליטה ללכת לקניות, אני מוצאת את עצמי נכנסת קודם לחנויות בגדי ילדים וקונה לבת שלי. אחר כך אני אומרת לעצמי שבעצם אני לא צריכה כלום, וחוזרת הביתה".

"אני הייתי פריקית של נעליים מוזרות", מפתיעה לימור. "היו לי נעלי מכשפה מזמש ירוק עם עקבים גבוהים ושרוכים שהייתי משלבת עם ג'ינס. הייתי כוסית, באמת. ההריון והלידה עשו לי נזק רציני לגוף וזה מאוד מבאס אותי. אני אוכלת כמו פעם, אבל קודם המטבוליזם היה לטובתי, ועכשיו הוא נגדי. פעם לא היה מצב שאצא למכולת בלי איפור. היום גם לעבודה אני כבר לא מתאפרת. הייתי מאוד שונה. חוויתי שינוי דרמתי שהתרחש לאט והלך וכרסם במהלך השנים. זה עצוב בעיניי".

למה זה קרה, לדעתך?
"אין ספק שלא אשקיע אותו זמן בבוקר, כשאני צריכה להכין את הילדים לגן ולהתארגן בעצמי תוך כדי. אבל אני חושבת שפעם התעסקתי יותר מדי במראה שלי, וזה דווקא העיד על חוסר ביטחון. כשהתבגרתי, הבנתי שלא נורא אם יראו אותי פחות מושקעת. למרות זאת אני מרגישה שבסדרי העדיפויות שלי צריך להיות יותר מקום לעצמי ממה שאני נותנת. אני רוצה להיות מודל עבור הבת שלי לטיפוח, ולא להיות שלוכית כל הזמן".

נעמה מספרת שבעבר הציפורניים המטופחות היו חלק מהזהות שלה ועיקר גאוותה. "הלקים המשוגעים שבהם נהגתי לצבוע את הציפורניים הארוכות היו גוררים תגובות רבות מהסביבה", היא מחייכת. "אמא שלי עדיין נוהגת לספר בגאווה לנשים מטופחות ש'הציפורניים של נעמה טבעיות'. רק שהיום כולם מהנהנים בנימוס, ואף אחד לא מטיל ספק בציפורניים העירומות והקצרות שלי – תוצאה של מי שמבלה זמן רב עם הידיים בתוך המים בשטיפת כלים או ילדים. גם כשאני כבר משקיעה ומורחת לק, למחרת הוא מתקלף וחסר צורה".

"אני לא מוותרת על קוסמטיקאית פעם בשלושה חודשים", מצהירה גלית. "זה דבר שלא השתנה ולא ישתנה".

הקרייריסטיות שהיינו

אין ספק שסדרי העדיפויות שהשתנו משפיעים גם על הבחירות החשובות בחיים, כמו קריירה ומקומות עבודה. התיאוריות הפמיניסטיות שאחזנו בהן בגיל עשרים אולי לא נמוגו, אבל הן בהחלט נתקלו פנים אל פנים במציאות.

"בחרתי לעבוד מהבית כפרילאנס בעיקר בגלל הילדים", מבהירה נעמה. "אני מודה שכיום לפעמים חסרה לי האינטראקציה עם אנשים, אבל החופש לקבוע לעצמי את שעות העבודה חשוב יותר. בעלי עובד שעות ארוכות במשרד, לכן נראה לי הכי טבעי להיות נוכחת בבית עבור הילדים כל הזמן".

"מבחינתי אין בעיה שגיל הוא המפרנס העיקרי בבית", אומרת גלית. "עשיתי תואר בכלכלה וניהול, ואני יודעת שעבודה בתחום מצריכה הרבה שעות. כשילדתי, חיפשתי עבודה בחצי משרה שיהיו לה נגיעות למקצוע. בסך הכל אני מרוויחה טוב, אבל אם הייתי נכונה לתת יותר שעות, הייתי מוצאת בקלות עבודה עם משכורת הרבה יותר שמנה, כי את הקשרים הנכונים השגתי לפני כן. למרות זאת, בנושא הזה אני לא מרגישה שהקרבתי. אני נהנית מהעבודה שלי וחשוב לי מאוד להגיע בזמן כדי להיות עם הבת שלי".

"אני לא חושבת שאני עובדת פחות ממה שיכולתי", מסבירה לימור, "אבל אני מחלקת את הימים אחרת. אין ספק שבמקצוע שלי יכולתי למצוא עבודה עם תוכן יותר מספק, אבל זה יגזול ממני את שעות אחר הצהריים. יותר נוח לי לעבוד במשרה של שמונה עד שלוש, שהיא משרה נוחה לאמהות. בשנה האחרונה פתחתי קליניקה שבה אני עובדת בערבים, וזה החלק שתורם לי יותר מבחינת עניין וסיפוק מקצועי. דבר נוסף שהשתנה הוא שאני הולכת יותר לסדנאות ולכנסים מקצועיים. זו הדרך שלי להשקיע בעצמי, ללמוד ולהתפתח".

"פעם לא היה יום שלא חזרתי הביתה עם שקיות". אילוסטרציה: photos to go

"השתניתי לטובה"

אתן מתגעגעות לימי הרווקות העליזים?
גלית: "אני כבר לא זוכרת אותם. היה כיף, אבל מיציתי. אני בעיקר מתגעגעת לזה שחברה מתקשרת ואומרת לי 'בואי לקפה' ואני יכולה לעזוב הכל ולהיות איתה. היום זה הרבה יותר מסובך".

לימור: "אני מתגעגעת לספונטניות, לחוסר אחריות ולחופש. אני גם מתגעגעת לזוגיות, להבדיל ממשפחתיות".

נעמה: "אני מתגעגעת לזה ברמת הנוסטלגיה. היו לי חוויות מטורפות שמספקות לי זיכרונות נעימים. יהיה לי הרבה מה לספר לנכדים".

ומה אתן אוהבות בחייכן הנוכחיים?
לימור: "אני חושבת שהשתניתי לטובה, לאו דווקא בגלל האמהוּת, כמו בגלל הבגרות. אין לי שום תחושת החמצה. אני עושה הרבה דברים שאני אוהבת, לומדת לתפור, מעצבת אלבומים. אני גם נהנית מזה שאני לא במירוץ להכרת בן זוג. יש הרבה כיף בחיים שלנו היום".

נעמה: "אני הרבה יותר אוהבת את עצמי בגרסה הנוכחית. אני נהנית מחיי המשפחה ומהשלווה. הייתי רוצה למצוא יותר זמן לחופש אמיתי לי ולבעלי, אבל אנחנו עובדים על זה".

גלית: "אני הכי אוהבת את השגרה. פעם זה היה נשמע נורא. מתברר ששגרה זה לא דבר רע".

ליצירת קשר עם הכתבת בדוא"ל