אות המופת

פסל דוד של הפסל מִיכֶלְאַנְגֶ'לוֹ בּוּאוֹנָרוֹטִי, בן יותר מ-500 שנה, נחשב ליצירת מופת והוא בָּבַת עֵינָהּ של הָעִיר פירנצה ושל איטליה כולה. אבל מה הופך אותו ליצירת מופת? מה ההבדל בין סתם פסל, או עוד תמונה, ליצירת אמנות שנחשבת לעילאית, נפלאה ומיוחדת?

"מופת", בעברית מקראית, הוא מעשה נִסִּים – אבל ברור לכולם שיצירת מופת אינה נס. דוד, הסִימְפוֹנְיָה התשיעית של בֶּטְהוֹבֶן, והחמניות של וָאן גּוֹךְ – כל אלה הם תוצאה של עבודה קשה, שנים של ניסיון והמון כישרון טבעי. אין כאן שום נס. הבה נִבְחַן כמה יצירות אמנות מפורסמות, ונְנַסֶּה להבין אם הן ראויות להיקרא יצירות מופת, ואם כן – מדוע.

הלוחם האמיץ

הפסל מִיכֶלְאַנְגֶ'לוֹ בּוּאוֹנָרוֹטִי יצר את דוד בשנת 1504. אחד הסימנים המעידים על כך שמדובר בפסל יוצא מגֶּדֶר הרָגִיל היא העובדה שכָּל מי שהתבונן בו הבין מיד שמדובר בפסל יוצא מגדר הרגיל. גובהו יותר מחמישה מטרים, והוא עשוי מגוש שיש ענקי אחד.

אמנים קודמים שפיסלו את דוד, כמו דּוֹנָטֶלוֹ שיצר אותו כ-50 שנים קודם לכן, נָהֲגוּ להראות את הגיבור הצעיר כשראשו של גּוֹלְיָת המת מוטל לרגליו. דוד של דונטלו ואחרים היה דוד המנצח. האירוע שמתאר מיכלאנג'לו, לעומת זאת, מתרחש לפני הקרב הגדול. הוא לא מראה לנו את ראשו של גולית. למעשה, הוא לא מראה את גולית בכלל. שתי הסיבות היחידות שבִּגְלָלָן שאנחנו חושבים על העֲנָק הפְּלִשְׁתִּי הן העובדה שאנחנו מכירים את הסיפור המקראי, והמבט על פניו של דוד.

הוא נִשְׁעַן על רגלו הימנית, פֶּלֶג גּוּפוֹ העליון נוטה מעט אחורנית. זוהי דוגמה מושלמת של טכניקת פיסול בשם קוֹנְטְרָה-פּוֹסְטוֹ: הַצָּבַת רוֹב המִשְׁקָל של הדמות על רגל אחת, כדי לאפשר לאַגַּן ולכתפיים להיות בזווית שמעניקה אשליה של רגע לפני התנועה. את הקונטרה-פוסטו המציאו היוונים כ-2,000 שנה לפני שמיכלאנג'לו פיסל את דוד, והוא יישם את השִׁיטָה הזו בצורה מושלמת.

בגלל הקונטרה-פוסטו, כשמסתכלים על דוד מהצד אפשר לחשוב בטעות שמדובר ברועה צאן נינוח, מהורהר אפילו. אבל מבט מקָדִימָה, היישר מול הפנים, חושף את האמת: הפה מכווץ, הנחירים מורחבים, הגַּבּוֹת תַּקִּיפוֹת… דוד איננו מהורהר. הוא מפחיד. הוא מְאַיֵים. הוא מְשַׁדֵּר תַּקִּיפוּת ונחישות, כאילו מבהיר לאויבו הבלתי נראה שאין לו שום כוונה לתת לו לצאת חי משדה הקרב. אפילו ההישענות הקַלָּה אחורנית הופכת למחווה של זלזול ביריב, משהו כמו: "בוא, נִרְאֶה אותך!".

"גולית" של פירנצה היא העיר רומא, שהייתה אִיּוּם מתמיד על ריבונותה של העיר-מדינה הקטנה מצָפוֹן. זו הסיבה שדוד הוצב בכיכר המרכזית כשפניו, והאיום שהן משדרות, מופנים דרומה – אל רומא וכל שאר אויבותיה של פירנצה, כמו משפחת מֶדִיצִ'י רבת העוצמה שזממה כל העת לתפוס חזרה את השלטון שאיבדה לטובת ממשלה רֶפּוּבְּלִיקָנִית. מיכלאנג'לו לקח את הסיפור המקראי המוכר והנדוש, ונתן לו פרשנות חדשה ורבת עוצמה שהתאימה לתקופתו. הפרשנות הזו, בשילוב הטכניקה המושלמת של האמן, הן הסיבות לכך שדוד נחשב ליצירת אמנות כה נפלאה.

גיבורי המוזיקה

גם למוזיקה יש, כמובן, יצירות מופת משלה. האלבום "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" של להקת הביטלס יצא לאור בשנת 1967, והוא נֶחְשַׁב בעיני רבים לאלבום הטוב ביותר של הלהקה המפורסמת, ואולי גם לאחד מהאלבומים הטובים ביותר של המאה ה-20. את הצלחתו מייחסים לשני גורמים: החַדְשָׁנוּת המוזיקלית והחדשנות הטכנולוגית שבו.

כשהחלו חברי הלהקה להקליט את האלבום הם כבר היו מפורסמים מאוד. עובדה זו אפשרה להם לנסות כיוונים מוזיקליים חדשניים, כמו שילוב של רוֹקֶ'נְרוֹל עם סגנונות ישנים, וגיטרות חשמליות עם סִיטָאר הודי.

הַצְלָחָתָם הקודמת של הביטלס אפשרה להם גם להעסיק את מיטב טֶכְנָאֵי הקוֹל ואנשי ההפקה שבריטניה הייתה יכולה להציע להם. אחת הטכניקות שהציעו אותם טכנאי קול הייתה שינוי גּוֹבַהּ הצְלִיל: הם היו מקליטים את כלי הנגינה והקולות כשסרט ההקלטה היה מסתובב מהר יותר או לאט יותר מהמקובל. אחר כך, כשההקלטה הייתה מושמעת במהירות הרגילה שלה, הצלילים והקולות היו מקבלים גובה אחר וגוון שונה ומרתק.

חידוש טכנולוגי נוסף שהופיע באלבום הוא הכפלה אוטומטית. אם מקליטים את הזַמָּר או הזמרת שרים את אותו השיר פעמיים, ואז משלבים את שתי ההקלטות יחד, מתקבל קול עשיר ומלא יותר. יש זמרים שההכפלה של הקול שלהם ממש עוזרת, ומעניקה לשירתם נֶפַח ועוצמה שאינם קיימים במיתרי הקול שאיתם הם נולדו – כמו במקרה של ג'וֹן לֵנוֹן.

הבעיה הייתה שעד אז ההכפלה נעשתה ידנית: הזמר היה צריך לשיר את אותו השיר פעמיים, ולהקפיד לעשות את זה באותה הצורה בדיוק, ממש תו לתו ומילה במילה. אם הזמר פִסְפֵס את הקצב פה ושם, השילוב של שתי ההקלטות היה יוצר איזשהו קשקוש מוזיקלי לא ברור. במשך שנים, לנון נאלץ לשיר את אותו הקטע שוב ושוב ושוב, עד שההקלטה המתקבלת הייתה משיגה את אֶפֶקְט ההכפלה הרצוי. בסופו של דבר הוא היה מותש כל כך, והתחנן בפני קֶן טָאוּנְסֶנְד, מהנדס הקול של הלהקה, שימציא משהו שיפטור אותו מהעונש הזה.

טאונסנד התאמץ, והצליח להמציא שיטת חיבור בין שני מכשירי הקלטה שאפשרה הכפלה אוטומטית של הקול. הרעיון היה לגרום להַשְׁהָיָה קצרה מאוד של האות היוצא מההקלטה הראשונה, ואז לשלב אותו עם ההקלטה השנייה. ההשהיה הייתה קצרה מספיק בשביל לא לפגוע בצליל, וארוכה מספיק כדי לקבל את התוצאה הרצויה – צליל עשיר ועמוק, בלי טעויות ובלי חזרות מתישות.

החדשנות הטכנולוגית הזו, בשילוב עם הנכונות לעשות ניסיונות מוזיקליים לא שגרתיים, חָבְרוּ לעובדה הפשוטה שהביטלס ידעו לכתוב שירים עם הַרְמוֹנְיוֹת נפלאות. ארבעת החברים יצרו את יצירת המופת שלהם שסללה את הדרך למוזיקאים רבים אחרים לנסות שילובי סגנונות ולהתבסס על שִׁכְלוּלֵי הטכנולוגיה.

מיכלאנג'לו השתמש בטכניקה שהמציאו היוונים כ-2,000 שנה לפניו. פסל דוד. צילום: ingimage

גלגולו של חיוך

היצירה הבאה מדגימה את השפעתה האדירה של דעת הקהל על מַעֲמָדָהּ של יצירת מופת. אנחנו מדברים על המוֹנָה לִיזָה (הגברת ליזה, בעברית), כנראה הציור המפורסם ביותר בעולם. לֵיאוֹנַרְדוֹ דֶּה-וִינְצִ'י החל לצייר אותה בפירנצה ב-1503, ממש בזמן שלא הרחק משם עבד מיכלאנג'לו על הפסל דוד. זוהי תמונת פּוֹרְטְרֶט פורצת דרך לזְמַנָּהּ: עד אותו הזמן נהגו לצייר בפורטרט את כל הגוף, ודה-וינצ'י בחר להתמקד בפלג הגוף העליון בלבד.

דה-וינצ'י הצליח לנצל כל תכסיס אפשרי כדי לתת לציור הדו-ממדי תחושה של עומק. פלג גופה העליון של ליזה ממלא את המסגרת, כאילו היא קרובה אל הצופה, בעוד שמאחוריה נִשְׁקַף נוף מרוחק. הניגוד בין קִרְבָתָהּ של ליזה לנוף המרוחק יוצר את אשליית העומק.

הוא גם נעזר בידע הרב שלו על תאורה כדי ליצור מִשְׂחָקִים של אור וצל, המדגישים את תחושת העומק הזו. למשל, ההרים והגבעות שברקע מִטַּשְׁטְשִׁים והולכים ככל שהם רחוקים יותר מהצופה, עד שצבעם מתאחד עם זה של השמים: זו תופעה המכונה פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה אַטְמוֹסְפֶרִית. היא נובעת מפיזור האור באטמוספרה,שגורם לעצמים רחוקים להיראות עמומים יותר, חדים פחות. הפיזור חזק פחות עבור הצבע הכחול, לכן עצמים רחוקים מאוד נראים כחולים, ולא רואים בהם צבעים נוספים.

דה-וינצ'י נעזר כאן בטכניקה חדשנית בשם סְפוּמָטוֹ – הפירוש המילולי של המילה הוא מעברים עדינים בין צבע לצבע. באמצעות תנועות מכחול עדינות ביותר הוא יצר מעין שכבה של עשן דק וכמעט בלתי נראה. הסתרה קלה שמטשטשת את תווי פניה של ליזה בדיוק במידה הנכונה. הפנים עדיין נראות טבעיות ומציאותיות, אבל מטושטשות מספיק כדי שלא נוכל לקרוא את הרגש שעל פניה בביטחון מלא.

המונה ליזה היא ציור מדהים, בכך אין כל ספק. אבל עד שהיא קיבלה יחס של יצירת מופת עברו עליה תהפוכות רבות. השינוי הגדול במעמדו של הציור קרה בשנת 1911, כשהוא נגנב מהמוזיאון על ידי נגר איטלקי שרצה להחזירו לפירנצה. במשך שנתיים איש לא ידע היכן נמצאת היצירה, וכולם היו בטוחים שהמונה ליזה אבדה לנצח. לפתע חל זינוק אדיר בפרסום שלה: נעשו המון הֶעְתֵּקִים שלה, דמותה הופיעה על גלויות, היא הודפסה בכל העיתונים בדפים הראשיים ואפילו הרקדניות בכמה מופעי קָבָּרֶט התחפשו למונה ליזה.

בשנת 1913 התגלתה היצירה הגנובה. מהרגע שהושבה לפריז – לא לפני שערכה סיבוב ניצחון בכל המוזיאונים הנחשבים באיטליה – הפכה המונה ליזה להיות היהלום שבכתר הצרפתי. מאז ועד היום היא נחשבת ליצירת מופת ומדי פעם מתפרסם עוד מחקר ועוד גילוי שקשור בה.

השילוב החמקמק

אז מהי, אם כן, יצירת מופת? שאלה קשה. הצגנו לכם שלוש יצירות מתחומים שונים – פסל אדיר מְמַדִּים, אלבום מוזיקלי פורץ דרך וציור עם חיוך מסתורי שלא מגלה דבר, ולא הצלחנו לגלות מְאַפְיְינִים המשותפים לשלושתן.

סביר להניח שמדובר בשילוב של כמה גורמים: יְכוֹלֶת אמנותית יוצאת דופן של היוצרים, אמירה בעלת משמעות, חדשנות ומְקוֹרִיּוּת, שילוב של טכנולוגיות חדשות – ובו בזמן גם הישענות על רעיונות שהקהל כבר מכיר, ויודע להעריך ולהשוות אל מול יצירות אחרות, פשוטות יותר. זהו שילוב חֲמַקְמַק, ללא ספק, אבל מי אמר שקל להיות גאון?