אושר? הכל יחסי

גילה אלמגור היא הגברת הראשונה של התיאטרון והקולנוע הישראלי. היא שחקנית תיאטרון, כלת פרס ישראל לקולנוע וסופרת, השתתפה באינסוף סרטים ישראלים וזרים וזכתה ברשימה ארוכה של פרסים, ביניהם: "כינור דוד" כשחקנית השנה בקולנוע ובתיאטרון (10 פעמים); פרס ראשון בפסטיבלי שיקגו ואטלנטה; "ורד הכסף" בקולנוע; פרס "מרגלית" כשחקנית השנה בתיאטרון; "מנורת הכסף" בקולנוע; פרס "רובינא"; פרס "שיבולת הזהב"; פרס מפעל חיים בקולנוע; פרס "סינה קיד" בהולנד; פרס "וולגין" בירושלים; אות הנשיא למתנדב על התנדבותה למען ילדים חולים; פרס על תרומתה ההומנית לקהילה על ידי פורום הנשים הבינלאומי בארה"ב.

אלמגור עומדת בראש "קרן המשאלות", מפעל חיים שפעילותו נמשכת כבר למעלה מ-30 שנה,למען רווחת ילדים החולים במחלות קשות. בעזרת הקרן מעניקים לילדים איכות חיים, ממלאים משאלות ומגשימים להם חלומות. בכל שנה נוסעים הילדים החולים לטיול למקום אטרקטיבי בעולם וגם לשלושה ימים באילת.

בימים אלו משחקת אלמגור בהצגה "חגיגה", הפקה משותפת של הבימה והקאמרי. לאחרונה היא הייתה בחבר השופטים הבינלאומי בסין ויו"ר חבר השופטים הבינלאומי בפסטיבל הקולנוע בירושלים.

חלון לים התיכון

אושר – "אני לא יודעת מה זה אושר. הכל יחסי. יום טוב הוא יום שעובר בלי חרדה ליקיריי, למדינה, ובלי חרדה קיומית. אני גרה מול הים. ברגע שאני פותחת את העיניים, אני ישר רצה לחלון המערבי ומביטה אל הים התיכון הפרוש לפני. אני מסתפקת במראה הנפלא הזה והוא עושה לי טוב. אינני הולכת לים, אבל יש לי צורך לראות ים וירוק. אני צריכה לדעת שיקיריי חיים בטוב.

הבת שלי, משוש חיי, עושה לי טוב. כל שעה שאני יכולה להיות עם נכדתי, סופי מקסין בת השמונה, עושה לי טוב. היא ילדה מדהימה, סקרנית ומאתגרת. אני בהיכון עם התשובות. כל מילה שהיא כותבת נהדרת, וכל מה שהיא מציירת נפלא. אני יודעת שזה נשמע כמו סבתא ינטה, אבל הקשר איתה עושה לי טוב. היא תגיע אלי היום והספרים והתקליטים שהיא אוהבת כבר מוכנים. היא בעיקר אוהבת לדבר איתי ולשמוע על הילדות שלי. זאת העשרה ואושר אמיתי.

"מה שגורם לי נועם הוא לשבת במקום נעים עם מעט חברים טובים. אני נוסעת המון והנסיעות עושות לי טוב. אני נוסעת כעת לוורשה, לפסטיבל הקולנוע, שם עושים לי רטרוספקטיבה קטנה. אחר כך אסע עם קרן המשאלות להולנד, וכשאחזור לארץ אתחיל חזרות על הצגה חדשה ב"הבימה": אוגוסט מחוז אוסג', שם זמני. המחזה עטור בפרסים יוקרתיים, כולל פרס פוליצר, והוצג בכל העולם. זהו סיפור משפחתי עם הרבה הומור, שכתוב באופן גאוני".

חברות כערך עליון

אוכל – "מגיל 14 אני לא אוכלת בשר, לא שום דבר שנראה כמו אבר מן החי וכמעט שלא תוצרים מהחי. אני אוכלת פירות, ירקות, גבינות ואוכל אסייתי, בעיקר סושי. אני אוהבת לשתות ב"ליברה", של השפית מיקה. המקום נמצא בבית כל כך יפה בסגנון הבאוהאוס. רוב הפגישות שלי נערכות שם. אני לא יושבת לשתות קפה בסתלבט, כמו שאומרים היום. זו תמיד פגישת עבודה עם מטרה".

תרבות – "אני מאוד אוהבת את סינמטק תל אביב, מפניני התרבות בעיר תל אביב יפו. מאחר ואני היו"ר שלו, הדבר מאפשר לי לראות סרטים כאוות נפשי. המקום תוסס ויפה לראות אנשים באים והולכים. אני הולכת לתיאטרון, לתערוכות, לקולנוע ולאופרה ומשתדלת לא להחמיץ שום דבר. אני תמיד קוראת בו זמנית גם ספרות מקצועית וגם ביוגרפיות. עכשיו אני קוראת ספר של הסופר אהרון אפלפלד".

זיכרון ילדות – "אין לי זיכרון ילדות שגורם לי אושר. נדמה לי שנולדתי בגיל 14, כשהגעתי לכפר הנוער הדסים. היו לי שם שנה וחצי של אושר שאותן עזבתי בטיפשותי, בהחלטה של רגע אחד, בגלל שמישהו אמר שפותחים בית ספר למשחק בהבימה, בתל אביב. באותו לילה עזבתי. הייתי בת 15 וחצי , ואם עשיתי נכון או לא – אינני יודעת, אבל אני מאמינה שהכל מובל, שיש שם יד שמוליכה".

"בהדסים הייתה לי קבוצה מדהימה, כולם ניצולי שואה שיצאו מן התופת. זה העמיד בפרופורציה את המינוסים שהיו לי בחיים. למדתי שם מה זאת חברות. למדנו להעריך את הבריאה ואת הטבע. למדתי להטמין זרע באדמה ולראות אותו נובט, פורח ומניב. למדתי שם להקשיב לשקט, לשמוע מוסיקה בפעם הראשונה, לראות הצגת תיאטרון בפעם הראשונה. כל התקופה הזאת הייתה אושר עילאי, אושר אמיתי. עד היום החברים שלי הם מהקבוצה המלוכדת מהדסים. כיוון שכולם היו ללא משפחה, היינו כמו משפחה. עד היום החברות בעיניי היא ערך עליון".

זוגיות, זיכרון ועזרה לילדים

זיכרון טוב – "כשהייתי צעירה יותר, היה לי זיכרון צילומי. הייתי מסתכלת על טקסט ומפנימה אותו. היום אני צריכה לשנן, אבל הכי קל ללמוד עם מישהו. לכן עושים חזרות בתיאטרון וחוזרים שוב ושוב על הטקסט. בקולנוע ובטלוויזיה אין חוכמות. צריך לבוא מוכנים. יש לי לאושרי עדיין זיכרון טוב, אבל זה חלק מהעבודה וזה קשה. התאים האפורים אצל צעירים הרבה יותר טובים".

זוגיות – "אני נשואה ליעקב אגמון 45 שנה, ואנחנו יחד למעלה מ-47 שנה. העובדה שאני יכולה להעביר את החיים שלי בזוגיות, שיש עם מי לדבר, עם מי להתייעץ ולאהוב, זה אושר.

"אני נוסעת הרבה לבד, אבל כאשר אני נוסעת עם בעלי, זאת חוויה אחרת. לאחרונה יצא לנו להיות יחד בסין. הוא הוזמן כאורח כבוד ואני הייתי בחבר השופטים. ביקרתי בבייג'ין בפעם השלישית. בכל הפעמים הקודמות ניסיתי להסביר לו מה ראיתי, והפעם חווינו זאת יחד".

תהילים – "אני קוראת פרק תהילים כל יום ואני חילונית אמיתית. אני חייבת להגיד שזה העושר בהתגלמותו. כל החכמה מצויה שם. לא צריך להיות דתי כדי להעריך את זה".

קרן המשאלות – "כל דבר שעשוי להביא קצת הקלה ונוחם לילד חולה מאוד, הוא מרגש. אני מתרגשת מאוד לראות ילדים מתמודדים. כיום לא מוכרים לילדים מעשיות. על פי רמת הגיל והתובנה הרופא מסביר לילד שהוא חולה במחלה קשה, ומרגע זה ואילך יוצאים למלחמה. מדהים אותי שבמחלקת אונקולוגית ילדים לא שומעים בכי, למרות הדקירות, הניתוחים והטיפולים שהילדים עוברים. כשאני שומעת ילד בוכה, ברור לי שמדובר בילד חדש".

"קרן המשאלות מגשימה משאלות של ילדים יהודים וערבים כאחד. לא שואלים את הילד מאיפה אתה, אלא מה כואב לך. כשיוצאים מבית החולים לנסיעות משותפות, פתאום רואים כמה זה פשוט לחיות יחד. הייתי רוצה שיבואו הפוליטיקאים, לא כדי להצטלם, אלא כדי לפקוח עיניים ולראות כמה זה טבעי ופשוט לחיות כך. אני מתפללת שהילדים רק יהיו בריאים!"